טור דעה מאת: גלינה סמית
לזכרון יש כוח רב על ההחלטות שאנחנו מקבלים, הוא מניע אותנו ובאותה מידה מונע מאיתנו לעשות דברים.
בזכות הזיכרון שלנו נגיע להחלטות שגויות או נכונות, אבל מה קורה שהזיכרון שלנו הוא זה שבזכותו אנחנו נגיע להחלטות נכונות או לא בנוגע לחינוך ילדינו.
אני לא פסיכולוגית וגם לא אשת חינוך, אבל אני מבינה שכל החלטה שלי בנוגע לבניי נובעת מקטעי זיכרון אישיים שלי.
ולא אני לא מדברת על החלטות קשות כמו באיזה בית חולים ללדת, איפה לחיות, איזה בית ספר לבחור ואיזו דרך חינוך לבחור.
אני מדברת על מלחמות קטנות והכי קשות, אשר מדירים שינה מעיניי.
אני מדברת על לשחרר, לשחרר לבד לנסוע לדיזנגוף או ללכת לטייל על הטיילת בתל אביב, או לשחרר ליום כיף בסופרלנד, לבד עם החברים ובלעדיי.
אני משחררת ופוחדת, מגירות הזיכרון שלי בנויות מקטיושות בנהריה, פיגועים בלתי פוסקים ברחבי הארץ, פיגוע בדולפינריום שהיה אישי כי הכרתי שתי נערות שנרצחו בפיגוע.
הזיכרון שלי מלא בתמונות מהשירות שלי באזור דרום לבנון ומתמונות של מלון פארק שהיה כל קרוב למעונות בהם התגוררתי שהיתי סטודנטית.
אני משחררת כי אני מבינה שתמונות הזיכרון שלי למרות המצב והפחד הן סובייקטיביות, הן משקפות את המציאות שלי ולא של בניי, הם צריכים לבנות הזיכרונות שלהם לבד ולהחליט או להחליט להעביר אותם הלאה.
אבל אני באמת פוחדת, פוחדת כי חוויתי את המהומות במאי, חוויתי לבנון, חוויתי קטיושות וקסאמים, סקאדים, מטעני צינור, מחבלים מתאבדים, חדירות מחבלים ואין ספור תמונות טלוויזיה של הנפגעים והנרצחים.
בדיעבד הדבר הכי קשה בהורות זו היכולת שלנו לשחרר בלי מטענים, בלי להעביר פחדים אישיים, אבל בדיוק באותה המידה ללמד אותם להיזהר ולשים לב לסמ"חים (סימנים מחשידים).
אז אני משחררת, מקשיבה לקול ההיגיון של בן זוגי, מתחבטת עם עצמי ובמקום לא אומרת כן. כמו מנטרה אני אומרת לעצמי, הם כבר גדולים, גם אותי שחררו פעם, גם לי נתנו חופש וזה קרה הרבה לפני עידן הניידים.
אבל הפחד מכרסם, כי אני מבינה שעוד רגע אני צריכה לשחרר הלאה לצבא.
