התערוכה פתוחה בין התאריכים 06.12.2021-17.01.2022, במכון הרומני לתרבות בתל אביב (שדרות שאול המלך 8, קומה 6, בית אמות משפט) בימי שני עד חמישי בין השעות 9:30 – 17:00, ובימי שישי בין השעות 9:30 – 14:00 – הכניסה חופשית.
נופים נוכריים, מבנים עתיקים לצד מגדלים מודרניים, תפנימים של בתי כנסת, עיירות הרריות ששיפוליהן משתברים אל לגונה כחולה ובה ספינות מפרש גדולות, וסצנות שכמו נלקחו מכתבי יד מוארים – כך נפרשות בפנינו, עיירותיה של רומניה, שבהן ביקרה ואותן חקרה ותיעדה בברלי ג'יין סטוארט במשך שלוש שנים.
בציוריה של סטוארט, כמו עמד הזמן מלכת. עם זאת נראה כי היא מצליחה לחבר בין אירועי העבר וההיסטוריה של רומניה – היסטוריה מקומית חילונית, דתית ויהודית, משפחתית ותרבותית-יידית – להווה. אפשר לראות בעבודותיה, אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת.
המדיומים המרכזיים של המחקר של האמנית הם ציור, רישום, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. חשיבות רבה היא מייחסת לאפשרות החזותית לרתום את סיפורי המשפחה וחיי היהודים בערים ובעיירות ברומניה של פעם לרומניה העכשווית, כגשר בין העבר להווה, כמו גם לשלב בין התרבות הנוצרית לזו היהודית שנרקמה במרוצת השנים. הקומפוזיציות הקולאז'סטיות המתארות מרקם עירוני נמתחות בין עבר להווה: התיאטרון היידי בבוקרשט, בתי הכנסת, מבנים חילוניים, אורבניים וכפריים – כולם שלובים אלו באלו ומעידים על השינויים החברתיים בקהילה ברומניה, על הקשר ההיסטורי ועל טראומות העבר של יהודי רומניה, שסבלו מפרעות ואפליה קשה עוד מהמאה ה-19, וחלקם הגדול הובלו למחנות ההשמדה ונטבחו במלחמת העולם השנייה.
כאמנית המתגוררת בלונדון ומגדירה עצמה יהודייה מאמינה, נוכחותה בבית הכנסת המקומי שבו היא מתפללת בקביעות והתרשמותה מהאדריכלות של בתי הכנסת ומפנים אולמות התפילה, הביאו את סטוארט בעשורים האחרונים לצייר בתי כנסת רבים בלונדון, ברחבי אנגליה ובמקומות אחרים באירופה. לצד התיעוד הציורי של בתי הכנסת מנקודת תצפית עליונה של עזרת הנשים, סטיוארט חוקרת את הקהילה היהודית סביבה בהקשרה ההיסטורי-חברתי, כמו גם את תהליכי ההתערות של הקהילות היהודיות במרחב הציבורי באירופה במאות שלפני מלחמת העולם השנייה, וכן גם בשנים שאחריה.
דרך עיניה של האמנית, בעבודות בתערוכה בבית האמנים בתל אביב, העבר וההווה מתמזגים למשך אחד. העבודות מייצגות את חיי הקהילות היהודיות ואת תרומתם לתרבות ולכלכלה המקומית ברומניה, מן המאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת סטיוארט.
העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה.
עבר והווה דרים בכפיפה אחת בעבודות, העבר הוא נטול צבע ונסוג אל הרקע, ואילו ההווה ססגוני וצבעוני מאוד. כך למשל בציור A Jewish Story of Remembrance in Alba Iulia מתואר בית הקברות היהודי המודרני בעיר אלבה יוליה, שבו קבורים בני משפחת גלוק. ברקע העבודה בית הקברות מצויר בצבעוניות ססגונית על בד, ובקדמתה מתואר עברה של המשפחה על מצע פרספקס שקוף למחצה, שעליו סטיוארט חורטת-מציירת נרטיב על חיי בני המשפחה ותרומתם הגדולה לבית הכנסת ולקהילה בעיר.
בעבודה Sighet, The Light Beyond, Pyrography מתוארת סיגט, עיירה כפרית ופסטורלית בהרים, שבה בעבר היה השטעטל החסידי פעיל מאוד. בהווה מתואר אורח החיים החילוני יותר שהתפתח במרכז העיירה. אחד מתושביה של סיגט היה הסופר אלי ויזל, שביתו בעיירה הוא כיום מוזיאון. בעיירה זו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. חלקי העבודה העוסקים בעבר נותרו כרישום קווי על מצע העץ החשוף, חסרי צבע, העבר כמו דוהה ומתמסמס כמו הזיכרון המתעמעם לא פעם, ואילו החלקים העכשוויים של העיר וחיי הקהילה בה נצבעים צבעים חיים וחזקים.
במסעה ביקרה האמנית בעיירה במחוז בוטושאני שממנה הגיעו סבא רבא שלה ומשפחתו, עיר מוקפת גבעות נמוכות ומיוערות, שבה קשרי תחבורה טובים לארצות הסביבה, והייתה מקום אידיאלי לעסקים עבור הקהילה היהודית הגדולה. עיסוקו של סבא רבא של סטיוארט כנגר, מיומנות שעברה מדור לדור, גם כנראה קשורה לפסלי עץ שעשה שהדימויים שלהם דומים מאד לדימויי חיות וצמחיה המפוסלים על גבי קברים בבתי הקברות היהודיים ברומניה. גילוף בעץ הוא מסורת אמנותית רומנית שהשפיעה גם על סטוארט, ובחלק מעבודותיה היא משתמשת במצע עץ, שעליו היא חורטת ומקעקעת בעט חשמלית את ציוריה.
אפשר לראות בעבודותיה דמיון לציור הנאיבי, כמו גם לסגנון הגותי, שהיה במקורו אמצעי להמחשת מסרים תאולוגיים וסצנות מהברית הישנה והחדשה, ובהמשך התפתח ותיאר גם סצנות חילוניות. בייצוג היא יורדת לפרטי הפרטים, ובמיוחד מדגישה את המבנים האדריכליים, והצורות בחללי הפנים שהיא מרבה לתאר. מהתבוננות במכלול היצירות, אפשר לראות כי האמנית כמו מרחפת מעל הזמן והמקומות שהיא מציירת, ויוצרת מעין קולאז'ים על-זמניים המחברים פנים וחוץ, דמויות אנושיות ונופים שנלקחו מהנרטיב המשפחתי של האמנית ומחומרים היסטוריים שקראה. סטוארט מרחפת בציוריה מעל העיירה ומתארת את אנשיה, מנהגיה ונופיה ללא חוקי פרספקטיבה, ומעניקה לצופים תמונה רחבה ואישית בספקטרום על-זמני של צליל יהודי, וטעימות נוסטלגיות עם רוח עכשווית המרכיבים פסיפס תרבותי מעורר געגוע.
