דעה – גלינה סמית
משהו קרה לנו ההורים, לעתים נדמה לי שאיבדנו את הדרך. פעם יום הולדת היה אירוע פשוט, עם במבה, עוגת שוקולד ורבעי פיתות עם חומוס, מתנות פשוטות וים בלונים.
מאז החיים השתנו, לכל ילד יש טלפון נייד יקר ואיכותי, מחשב בשווי אלפי שקלים וקונסולות ומשחקים שעולים מאות שקלים.
למרות ששכר המינימום עלה, ובמקום 5 ש"ח לשעה הוא עומד על 29.12 ש"ח, אני חושבת שאנחנו ההורים איבדנו את זה לגמרי. לא, אני לא שופטת אף אחד, גם אני כזאת.
אני לא יודעת להצביע במדויק למה הפכנו לכאלה. ולמרות שאני לא פסיכולוגית קלינית או אשת חינוך, אני חושבת שחלק מההתנהגות הלא רציונלית שלנו נובעת בראש ובראשונה מלחץ חברתי.
לכל הילדים יש קונסולה, החיים הסוציאליים של הילדים מתקיימים במרחב וירטואלי, אז ברור שאנחנו ההורים לא נמנע מילדים חברה.
לכל הילדים בכיתה יש נייד, אז ברור שגם לילד שלו יהיה.
כל הילדים חוגגים יום הולדת במסעדה אז גם אנחנו נסגור אירוע קטן לחמישה בני נוער שיעלה לנו מינימום 1000 ש"ח.
המתנות שלנו תואמות את המציאות ואת הטרנדים, ותוסיפו לזה רגשי מצפון וקיבלתם יום הולדת לבן 15 שעולה לכם מינימום 2000 ש"ח ומקסימום שאינו ידוע.
אבל מה שמעציב אותי באמת, זו מחיקת הפשטות. תיזכרו לרגע בחגיגות שלכם: שלט בכניסה
לבניין המודיע לכל השכנים שיהיה קצת רעש, כל החבר'ה בבית וההורים שמחפשים את עצמם אצל חברים. והמתנות פשוטות וחמודות. (אני עדיין שומרת על אוסף הדובים שקיבלתי במשך שנים ליום הולדת). גם בגיל 15 עדיין שיחקנו עם החבר'ה "אמת וחובה", או "חבילה עוברת".
אני לא יודעת להגיד לכם עם זו נוסטלגיה שמדברת מגרוני או חור בכיס, אבל אני הייתי רוצה שבניי ולו במקצת יחוו את ההתבגרות שלי, את ימי הולדת הפשוטים, את עוגת השוקולד מלאת הסוכריות הצבעוניות, ללא עיצוב מיוחד.
בינתיים, סגרתי 2 שולחנות במסעדת BBB, ואני מתפללת שילדים שיבואו לחגוג עם הבן שלי לא יזמינו את כל התפריט.
עידכנו את הסבים שילד רוצה לשדרג את המחשב, והם פתחו את הארנק ואת הלב והוא מקבל אלפי שקלים.
רוב הסיכויים שביום הולדת 18 נקנה לו שעון אומגה או רולקס במתנה, ונזמין מקומות לחברה במסעדת שף יוקרתית. או שבכלל נקנה רכב ונשלח אותו לחו"ל.
אבל עד אז יש עוד 3 שנים ואנחנו נמשיך להוציא אלפי שקלים ליום ההולדת ולקוות שהילד בקטנה מעריך את ההשקעה.
