מאת: גלינה סמית
ציירת סמדר כץ, אינה חלק מהממסד האומנתי בישראל. בדרך האמיצה שלה היא מנסה לבעוט בכל המוסכמות וככל הניראה בצורה כזאת או אחרת נפגעת.
בראיון איתה, תוכלו לזהות כעס שנובע מההבנה שאמנות כיום צריכה להיות הזויה ובלתי ברורה. ואם האמנות חורגת מסטנדרט ההזוי, אין לאמנות מקום על בימת האמנות הישראלית.
היא כואבת את השיטות הלימוד האקדמיות העכשוויות ולא מבינה למה הממסד האמנותי פוסל את הריאליסטי, היפה והאנושי.
עם חלק מהדברים שאמרה בראיון הסכמתי, עם חלק פחות.
אבל זה ראיון בועט ואמיץ ואני מביאה אותו כאן לשיפוטכם.
באחת הראיונות קראת לממסד האמנותי בארץ ממסד דיקטטורי, איזו תגובה קיבלת מהממסד?
פרסמתי מאמר על שקר הציור בישראל, שם כתבתי שבאמנות בישראל שולט מזה כמה עשורים ממסד אמנותי דיקטטורי שמנציח את הקו הפוסט מודרני ודורס כל צייר שאינו שייך לזרם זה. הציור העכשווי הוא אמנות קשוחה השומרת את גבולותיה בקנאות.
לא קיבלתי על כך תגובה, הממסד התעלם ממני כפי שהוא נוהג להתעלם ממי שמותח ביקורת.
את יוצאת נגד האמנות הפוסט מודרנית, ואיתה את יוצאת בעצם נגד אמנים כמו וויסילי קנדינסקי, פיקאסו אנדי וורהול, יאיוי קוסמה, קזימיר מלביץ ואחרים. האם לפי דעתך הם לא הרוויחו את התהילה בזכות או שהטענה שלך מופנת לאמנים ישראליים עכשוויים?
חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם: כל הציירים האלה אינם פוסט מודרניים אלא מודרניים, ההבדל הוא בכך שהם יוצאים מהידע האקדמי שיש להם ולוקחים אותו לכל מיני כיוונים, אבל זה בהחלט לא פוסט מודרני.
פיקסו מעולם לא צייר מופשט . גם בציורים הכי יוצאי דופן שלו אפשר לזהות דמות או חפץ. הוא אומנם יצר בין השאר את תנועות הקוביזם אבל הוא שלט שליטה מוחלטת בכל טכניקות הציור. הוא לגמרי לא פוסט מודרני.
קנדינסקי התחיל מציור פיגורטיבי . הוא לא התבלט בכך, ועבר לציור מופשט.
וורהול לא נמנה על הזרם הפוסט מודרני . האמנות שלו היא פופ אמריקאי שמבוסס על גימיקים.
קוסמה אינה מעניינת בעיני . עבודותיה הן בעיקר גימיקים, אומנם מתוחכמים, אבל בסופו של דבר זה משעמם . בעיני ציור צריך לגעת ברגש וזה לא קורה אצלה.
מלביץ הוא אבי המופשט. הוא עשה ריבוע שחור על בד . זה אינו ציור . זה יח"צ.
לעומת כל אלה אני רוצה לדבר על ציירים ענקיים במאה ה- 20 שהותירו חותם עז והצליחו לגעת ברגש: ג'ון סינגר סרג'נט היה פופולארי מאוד בארה"ב . כל הציירים הגדולים התחנכו על ברכיו. הוא צייר ריאליסטי מאוד חופשי וספונטאני, ווירטואוז ענק. הוא מצייר את היופי ולכן אני מתחברת אליו באופן טבעי.
לוסיאן פרויד הוא צייר ריאליסטי מעולה, אבל אני באופן אישי פחות מתחברת לאופן שבו הוא מציג את הכיעור והעליבות שבאנשים. אני רואה באנשים הרבה יופי לכן אני פחות מתחברת לציורים שלו אבל אין ספק לגבי הכישרון שלו.
האם בגלל הביקורת שאת מעבירה כלפי הממסד את לא פוגעת בעצמך בצורה כזו או אחרת?
אני לא מרגישה שיש לי מה להפסיד וגם לא מוצאת סיבה להתיישר לפי הממסד האמנותי.
אין לי רצון להתחנף ולרצות את הממסד . מה שחשוב לי הוא האינטגריטי שלי, היושר והאחריות המקצועית שלי כלפי הקהל. כציירת ותיקה רצוני לתת אומץ והשראה לציירים אחרים כדי שלא יחפשו אישור לאמנות שלהם , אלא ילכו עם היושר המקצועי שלהם.
והקהל צריך להיות מודע לכך שמצנזרים אותו. שבוחרים ומחליטים בשבילו מה יראה ומה לא יראה. והוא אינו אמור להכנע לזאת ולחשוב שזה בסדר. הוא אינו אמור לבהות בעבודות חסרות פשר ולמלמל – "אני לא מבין בזה". הוא צריך לדעת שדעתו וטעמו חשובים, ושאינו צריך לאכול כל מה שמאכילים אותו.
זויה צ'רקסקי כמוך לא פוחדת להעביר ביקורת על הממסד יחד עם זאת ציוריה מבוקשים והיא אמנית מבוקשת גם בממסד האמנותי ומחוצה לו, מה היא עשתה שונה ממך? והאם את מחשיבה את האמנות שלה לאמנות?
זויה צ'רקסקי אינה נגד הממסד האמנותי. היא, ככל אמני הסצנה, בעד הממסד האמנותי ונגד הממסד הכללי. כשפרצה שערוריית מוזיאון רמת גן עם ה"עבודה" "ירושלים של חרא" היא עמדה כמו שאר האמנים, שצעקו בקול אחד נגד הממסד שהעז בחוצפתו להקשיב לרחשי הקהל וסרב להציג את ה"יצירה".
צ'רקסקי מציירת סצינות של כאב וכיעור בחיים . זאת חווית החיים שלה . אני מתעוררת בבוקר ומוצאת את היופי שבחיים. כל אחד בוחר לתת זרקור על צד אחר בחיים.
ברור לי למה המבקרים מהללים את הציורים שלה כשם שמהללים כל אמנות המציגה כיעור ועליבות בקולנוע, בתיאטרון ובמוזיקה . המבקרים נוטים להתפעל מתכנים כאלה.
האם זו היתה בחירה אישית שלך לא להשתייך לממסד או שהממסד לא בחר בך? ובמידה מסוימת האם את יכולה לקבל חלק מהביקורת אם יש כזאת שמופנת כלפי האמנות שלך?
אני בהחלט יכולה וצריכה לקבל ביקורת על הציורים שלי . יש לי עוד הרבה ללמוד ולהתפתח . חשוב לי מה אנשים אומרים על הציורים שלי. אני לא הולכת בתלם של הממסד מכיוון שזה אומר מבחינתי לוותר על היושר המקצועי שלי.
כבר בגיל 20 החלטתי שאני מחוץ לממסד, אז הבנתי את המשמעות של הממסד האמנותי, כשרציתי ללמוד ציור ולא היה היכן ללמוד . הממסד שלט כבר אז על בתי הספר החשובים לציור – בצלאל והמדרשה. הקו הפוסט מודרני נקבע בהם, המורים נבחרו בהתאם, והתלמידים היו חייבים להתיישר לפי הקו. איש לא לימד שם את טכניקות הציור המסורתיות.
במוסדות אלה לא מעודדים חשיבה חופשית, תלמידים מבינים שחשוב יותר ליישר קו, המורים מגדירים לתלמידים מה טוב. אני מכירה תלמידים שהציור היה בנשמתם, הגיעו למוסדות אלו בלב רוטט ללמוד ציור ופשוט נרמסו וויתרו על האמנות בחייהם.
אם יפנו אליך מאחת הגלריות המבוקשות או מוזיאונים האם את תסכימי להציג, אם כן למה? ואם לא איך תנמקי את הסירוב שלך?
כל מי שיקבל אותי כפי שאני זה נפלא מבחינתי, אבל לא אשתנה כדי להתאים את עצמי.
אני לא מתחנפת לממסד כדי שיכיר בי ולא אשתנה כדי להתאים את עצמי. לא איישר קו לפי ההגדרות של מישהו אחר. אני מבטאת ביקורת אבל אני לא ברוגז . אשמח להציג בכל מוסד אמנותי, למרות שאני לא צופה שזה יקרה. הממסד דוחה ציורים שאינם זקוקים להסברים מסובכים, ופשוט נוגעים בקהל.
מתי הבנת שאת רוצה לצייר ?
כשהייתי ילדה הייתי הציירת של הכיתה . כבר בילדות ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כמקצוע. הורי העדיפו שאבחר במקצוע "נורמלי". אני ידעתי שזה הייעוד שלי. היה ברור לי שאני אלמד ואתמקצע בציור . רציתי לדעת את הטכניקות, ללמוד מהטובים ביותר, וכך עשיתי. לכן יש לי כיום מיומנות גבוהה ושליטה מקצועית בכל הטכניקות והנושאים.
מה חשוב לך להעביר באמנות שלך ?
חשוב לי להעביר נשמה באמצעות העפרון או המכחול.
נשמה תמיד נאמרת בקול דממה דקה.
כשאני מציירת אדם אני רוצה שיחושו את הנשמה שלו . אין מדובר ברגש של עצב או שמחה . לפעמים אלו דקויות של מבט.
גם כשאני מציירת נוף אני רוצה להעביר את הנשמה שבנוף: לפעמים די לצייר שדה, דרך, גדר או עץ כדי להעביר דרכם את הנשמה שיש בטבע.
מה הביקורת הכי קשה שקיבלת בנוגע לאמנות שלך? ומה כמובן המחמאה הכי גדולה?
הביקורת הכי גדולה היתה מאיש יח"צ שמתמחה באמנות . הוא אמר על ציורי העירום הכי יפים שלי שזה בית זונות רוסי. אלו ציורים שכל כך הרבה אנשים מתרגשים מהם , כי הצלחתי לגעת בצופים באמצעות עירום המבטא יופי ונשמה.
המחמאה הכי גדולה היתה כשאישה זקנה שציירתי את הפורטרט שלה, עברה מביתה לבית אבות, היא השאירה מאחור את רוב חפציה, ולקחה לחדרה החדש הקטן את הפורטרט שציירתי עבורה. כשנפגשנו היא סיפרה לי שכאשר משהו מטריד אותה היא שוכבת על המיטה ורואה את הציור לנגד עיניה , והציור מדבר אליה ונותן לה את כל התשובות.
שמעתי זאת ודמעות עמדו בעיני. לזה התכוונתי כשאמרתי שאני מבקשת לגעת בנשמה של אנשים.
ושאלה אחרונה ?
בשנים האחרונות ארגון מי טו שולט על נרטיב הנשיות , באמנות שלך את נוטה להציג אישה ערומה, לעתים ניתן להגיד אף שברירית. האם במאה ה 21 עדיין יש צורך להציג גוף אישה ערום והאם לטעמך זה יכול לפגוע באישה או ההיפך להרים אותה?
ממתי משהו ששייך באופן טבעי לאשה פוגע בה? אני אומרת לנשים – תראו כמה אתן יפות!
כשאני מציירת אני רואה את האישה כאדם יפה עם נשיות פורחת . זאת גישה שמאדירה נשים ומחזקת אותן.
מי טו השתלט בצורה אגרסיבית על השיח ומתייחס אל נשים כאל מיעוט מסכן, ואל גברים כאל אויבים. אני , כמו הגברים , חושבת שנשים הן נפלאות. ולנשים אני אומרת : אתן יפות ונשיות בדיוק כפי שאתן.
נשים יכולות לפרוח לצד אהבתו של גבר. אין צורך להתחרות בו. נשיותה של האשה מאפשרת לגבר לבטא את הגבריות שלו. אני מציירת נשים נשיות וגברים גבריים מתוך תחושה כי ביטוי עצמי אמיתי מעניק מרחב נפלא לצד השני.
בנימה אישית, אני מאמינה שאמנות הינה קול אנושי, אין לאף אדם בעולם זכות לקחת מאיתנו את הקול, נכון אמנות צריכה לעמוד בסטנדרטים מסויימים כדי שתיהיה עליה תווית "מקצועי", אבל לאף אחד אין זכות לקחת קול אנושי גם אם אינו עומד בסטנדרטים של מי שהחליט שהקול צריך להיות בדציבל מסוים.
