היום בפתח בית הספר של הבן שלי, ישבה קבוצה של מתבגרים שלא יכלו להכנס לבית הספר.
הם נכנסו אחרונים, כי בכיתה שלהם רק 22 אחוז מהילדים זכאים לתו ירוק.
מותר להם ללמוד בפרגולה ולא בכיתה. הם ילדי כיתה ח' שיאלצו ללמוד בזום או בגינה הבית ספרית.
זה היה רגע עצוב ומקומם, הרי כל אחד מהם יכול להתחסן, כל אחד מהם יכול לעבור בדיקה ולקבל תו ירוק. אבל מסיבות שאינן ברורות לי, הילדים האלה נשארו בחוץ.
אולי אנחנו חלק מניסוי הכי גדול בעולם, אולי המחלה הזאת פייק, ואולי לא!
אנשים באמת חולים, אנשים באמת מתים. גדולי המומחים אומרים לנו שהמחלה מסוכנת, אבל אנחנו מתעלמים מהאזהרות.
הסתכלתי על הילדים האלה מחוץ לבית ספר וכעסתי, כעסתי על ההורים שלהם שמונעים מהם ילדות והתבגרות.
כעסתי כי חם היום והם בחוץ, כעסתי כי הם לא יכלו להתרגש, כעסתי כי זה פשוט לא פייר כלפי הילדים.
כשהתחיל הסגר הראשון, הרשת געשה, כולם חיכו לחיסונים, רבים כתבו איך ישתפרו ויהיו אנשים טובים. והנה יש חיסונים, יש בדיקות ואנחנו כבר לא בסגר, אז מה קרה לכל הקריאות הכל כך נרגשות שלכם ברשת?
לחסן זה לקחת סיכון מושכל, להיבדק זה אפילו לא לקחת סיכון, אז למה אתם משאירים את הילדים שלכם בחוץ?
הקבוצה הקטנה הזאת היום מחוץ לבית הספר היא המייצג שלי ל 250,000 ילדים שלא הגיעו היום לבית הספר. אתם ההורים מנעתם היום מהם יום שכולו התרגשות, התחלה, חברה ולמידה איכותית!
כותבת: גלינה סמית, יו"ר הנהגת הורים, בית ספר יסודי בלוד.
