"האנורקסיה היא חלק מעולמי, מנפשי, מגופי ומחיי, ולמעשה השירים שלי הם פיסות של חיים מעולמי הפנימי ומחלומותיי. הנשיות והילדה הנצחית שנושמת בי הם חלקים מאוד דומיננטיים בנשמתי ומסמלים את התמודדותי היומיומית הנצחית עם האנורקסיה ואת תחושותיי כשאני בוחרת בחיים". כך תספר
בראיון המשוררת איריס כליף, שבימים אלו מוציאה לאור את ספרה החדש "בת אלוהים". כליף,
שבנעוריה הופיעה ברחבי הארץ ובחו"ל בהתעמלות קרקע, במחול מודרני ובהתעמלות אומנותית,
תחשוף כיצד אירועים מכוננים ובהם: התעללות מינית בגיל שמונה ע"י שלושה גברים שהכירה וגזירת שיערה בכוח על ידי אמא ושתי אחיות של חברתה, גרמו למחלה ואיך מה שהציל את חייה היה
הריונה הלא צפוי עם בתה הבכורה נועה, חודש וחצי לאחר שחרורה מאשפוזה השני בבית החולים
"האנורקסיה התפרצה אצלי בגיל 14. לאחר שקבלתי את המחזור, הגוף שלי התחיל להשתנות – מנערה מאוד רזה בגוף שדוף וילדותי הפכתי לנשית יותר, האגן התרחב קצת, הטליה יותר בלטה והחזה התחיל להתפתח. במקביל, נאלצתי להפסיק לרקוד ולהתעמל עקב מצב בריאותי. הפרעת האכילה התבטאה אצלי בחרדות ובבכי על השינויים שחלו בגופי ואז התחלתי להמעיט באכילה. הייתי מאוד רזה ורציתי להישאר ילדה נצחית עם נשמה של נערה מתבגרת, אך לא יכולתי למנוע את השינויים הפיזיולוגים. בגיל 15 התחלתי לקחת כדורים משלשלים בכמויות עצומות – מארבעה כדורים ביום הגעתי עד ל-40 כדורים ביום. לאחר תקופה קצרה הגעתי לאשפוז בקפלן, עקב משקל נמוך ואובדן רב של מלחים חיוניים לגוף. למדתי להוקיע את האוכל בקרבי ופגעתי קשות בבריאותי, ירדתי 9 ק"ג והפכתי לשדופה בצורה חולנית וחלשה פיזית, כשגובהי 1.70 ומשקלי 44 ק"ג".
כך תספר בראיון הסופרת והמשוררת איריס כליף, חברה באגודת הסופרים העבריים ובאקו"ם וזוכת פרס שירת הנורמן 2020 עבור השיר "ראי העולמות". בימים אלו היא מוציאה לאור ספר שירים חדש בשם "בת אלוהים" (בהוצאת "חדרים"), עליו פורסמו סקירות ספרותיות רבות של מבקרי ספרות, בעיתונות הכתובה ובאינטרנט – בשל כתיבתה הייחודית שאחד ממאפייניה הייחודיים הוא חידושי הלשון הרבים בשיריה.
בנעוריה היא הופיעה בארץ ובחו"ל בהתעמלות קרקע, במחול מודרני ובהתעמלות אומנותית בנבחרת הייצוגית הפועל נס ציונה. שיריה מהווים סמל וביטוי לניצחונה על האנורקסיה והם משקפים את התהליכים הרגשיים שעברה לאחר שבחרה בחיים. בשנת 2001, בראיון טלוויזיוני לרבקה מיכאלי בערוץ 2, היא גוללה את מאבקה וניצחונה על האנורקסיה, לאחר לידת בתה הבכורה נועה שלאחרונה הוציאה לאור את ספרה "אדמות הנצח".
בשנת 1999, כשאושפזה במחלקת הפרעות אכילה למבוגרים בבית החולים תל השומר, נבחרה איריס יחד עם ערביה מנצרת, ע"י ד"ר עידית מיטרני לייצג את חולות האנורקסיה בוועדה למעמד האישה בכנסת. זאת במטרה לגרום לקופות החולים לאשר מימון טיפול של החולות במחלקה. בדיון בוועדה בראשותה של ח"כ לשעבר דליה רבין חשפה איריס את עולמה הפנימי ואת מאבקה העיקש במחלה – כולל ההתמודדות עם ההקאות המרובות, התשוקה והאהבה לחולי הרזון – אל מול רצונה להיאחז בחיים. בעקבות דיון זה הוחלט שקופות החולים יממנו את הטיפול באנורקסיה ויאשרו טופס רפואי המסבסד את כל תקופת האשפוז.
איריס: "גרתי בווילה יפיפייה בנס ציונה ומשפחתי היקרה האהובה והאוהבת עטפה חיבקה, פינקה וגוננה עליי מכל משמר. בגיל שמונה עברתי התעללות מינית על ידי שלושה אנשים שונים שהכרתי. זה היה הרגע בו הנחל, שזרם בנפשי ובגופי הפך לסער של בכי נהרות. הדחקתי את הרגעים הקשים בהם נאבדה תמימותי והמשכתי בחיי, כאילו דבר לא התחולל וחולל בגופי ובנשמתי".
היא הייתה תלמידה טובה ואהובה שמוקפת בחברים, אך במקביל סבלה מחרמות ומהצקות של ילדים. "נעדרתי מהלימודים, עד שהוריי גילו שאני מחסירה ימים רבים מבית הספר". היא דגמנה תקופה קצרה והופיעה בעיתון "להיטון", אך בחרה לעזוב עיסוק זה בעקבות חוויה מזעזעת שעברה. כשהגיעה לבית חברתה, הותקפה ע"י שתי אחיותיה ואמה של החברה. "הן תפסו בגופי בכוח רב, השכיבו אותי לרצפה, גזזו את שערי וגיחכו. את רגעי התופת, הייסורים וההשפלה לא אשכח לנצח, דקות בהן נפשי המעונה והפצועה קרסה ונעלם האמון שלי באדם – אך לא אמוני בעצמי ובבורא עולם".
בתחילת שנות ה-90 אושפזה בבלינסון באשפוז יום כמשך כחודש וחצי במחלקה מיוחדת לטיפול בחולות אנורקסיה. היא אמנם עלתה במשקל במהלך האשפוז, אבל לאחר שחרורה מבית החולים שוב ירדה במשקלה. בהמשך אושפזה במשך 11 חודשים במחלקה להפרעות אכילה לילדים בתל השומר, שהקימה ד"ר אידית מטרני. במלחמת המפרץ הראשונה היא הייתה המאושפזת היחידה במחלקה להפרעות אכילה לילדים בתל השומר, כשהיא מחוברת לזונדה במשך חודש וחצי.
איריס: "השתחררתי לא בריאה ברוחי ובגופי, וד"ר מטרני שהייתה המלאך השומר שלי הצילה את חיי. בשנים 1999-1991 למדתי לשרוד וחייתי עם המחלה, כשבכל רגע נתון יכולתי למות מדום לב עקב תת-משקל והקאות קשות, שכללו איבוד מלחים ואשלגן ירוד מאוד. בסוף שנת 2002, לאחר שנישאתי, הקמתי משפחה וילדתי את שתי בנותיי נועה וגאיה התאשפזתי מרצוני בשלישית באשפוז יום בתל השומר למשך כחודש וחצי. במהלך האשפוז נכנסתי להריון עם בתי השלישית ליה, הרגשתי שהתחזקתי מבחינה נפשית ועזבתי את הטיפול בהיותי חדורת אמונה בעצמי. אני יכולה להגיד בוודאות שהיה לי מזל גדול כשבורא עולם שמר על רוח נפשי וגופי".
איריס, בת 47 תושבת שוהם ואם לשלוש בנות, הוציאה שני ספרי שירה קודמים: "בשביל קסום נושפת לוליטה" (תמוז, 2001) ו"ירח בר" (בית עקד ספרים, 2017). שיריה הוקראו בתוכניות רדיו וטלוויזיה, פורסמו בכתבי עת ובאתרים ספרותיים ובעיתונים ארציים, וקיבלו שבחים ממבקרי שירה רבים. ספרה "בת אלוהים" הוא למעשה סיפור חייה ומסעה הפנימי והרוחני של נפשה המביטה לתשוקותיה, לחלומותיה, לכמיהותיה, לפחדיה, לכאביה, לבדידותה, לנשיותה, לאימהותה ולאהבותיה. בימים אלו היא עובדת על ספר שירים רביעי. חלומה הגדול הוא לכתוב ספר המתעד את סיפורה האישי, את מאבקה באנורקסיה ואת בחירתה בחיים.
היא התחילה לכתוב כבר בגיל 13. לדבריה, גם אם המחלה לא הייתה מתפרצת, היא הייתה יוצרת ומשוררת. "המחלה היא חלק מעולמי, מנפשי, מגופי ומחיי, ולמעשה השירים שלי הם פיסות של חיים מעולמי הפנימי ומחלומותיי. הנשיות והילדה הנצחית שנושמת בי הם חלקים מאוד דומיננטיים בנשמתי ומסמלים את התמודדותי היומיומית הנצחית עם האנורקסיה ואת תחושותיי כשאני בוחרת בחיים. הריקוד והכתיבה הם עבורי אור, אהבה, סער, תשוקה, פחד, כאב, תנועת הרוח של הלב הפועם והנפש הנושמת".
לדבריה, שם ספרה "בת אלוהים" מעיד על הודיה מנשמתה ומלבה "לבורא עולם על שחסד ופדה את רוחי פעמים רבות מתרדמת וצל המוות. אני בוראת את עצמי כפי שרוצה וחולמת, ושיריי ממחישים את כמיהותיי לעולמות האהבה והנסתר מתוך התשוקה, הכאב, הבדידות, הפחד, התקווה, הנשיות והאימהיות הקיימות בנשמתי. בספרי אני כורעת את רוחי וגופי במסע של שמיים, אדמה, כאב, נסתר תשוקה, חיות ונשיות. אני צאצאית של דורות לשושלת מקובלים, וסבי שלום סלם מנגם ז"ל היה מקובל רואה בחלומות וחוזה בעזרת ספרי הזוהר והקבלה. כשנולדתי, סבי פתח בספר הזוהר על השם שלי וראה שהחיבור שלי לאיריס יגרום לי בנעוריי ליצר הרס עצמי. הוא הפציר באבי שלא יקרא לי בשם זה, אבל הוא לא היה מוכן להיענות. ואכן נבואתו של סבי התגשמה בגיל ההתבגרות. אני יודעת שגם סבי היקר לא יכול היה למנוע את ייסורי וכאביי".
מה שהציל את חייה היה הריונה הלא צפוי עם בתה הבכורה נועה, חודש וחצי לאחר שהיא עצמה השתחררה מהאשפוז השני. היא וצחי, כיום בעלה, חלמו להקים ביחד משפחה. "צחי חשש שבגלל המחלה לא אוכל להביא ילדים לעולם ולכן לא שמרנו במשך שלוש שנים, בתקווה ובאמונה שאכנס להריון ואז נינשא. חודש וחצי לאחר שחרורי מבית החולים (אשפוזי השלישי והאחרון) נכנסתי להריון וצחי ביקש שאעבור לגור איתו בביתו החדש. לא רציתי כי גיסו עמד למות וכל משפחתו הייתה שרויה במצב נפשי קשה ונפרדנו. בתחילה משפחתי התנגדה לכך שאביא ילד ללא נישואין בעודי ילדה חולה ולא עצמאית, אך קיבלה זאת בסוף ותמכה בי ללא סייג. חודשיים לאחר מכן, צחי יצר איתי קשר בידיעה שאני האישה של חייו. בחרתי להבין ולהשלים עמו, מכיוון ששנים קודם לכן הוא הוכיח לי את אהבתו העצומה אליי במסירות רבה וללא סייג. כשגיסו נפטר, עברנו לגור ביחד ונישאנו כשנועה הייתה בת שמונה חודשים".
כליף מעידה כי לנשים שסבלו מאנורקסיה שהיא מכירה יש מכנה משותף: רובן עברו חוויות לא נעימות בחייהן, לעתים קשות וכואבות מנשוא הכוללות התעללות מינית או חברתית, אונס, גירושין, אלימות במשפחה, שאיפה עזה ורצון לפרפקציוניזם, קושי בהתמודדות עם ההתבגרות ואובדן שליטה על החיים. "לפעמים מספיק סיבה אחת שתוביל למחלה ההרסנית הזאת, ולפעמים זהו מכלול של דברים כפי שאני חוויתי בחיי. המחלה, שימשה לכאורה עבורי נפש של אחות תאומה הנושמת גופי ורוחי, שיודעת כל מה שעובר בנשמתי האוהבת ונתנה לי להרגיש כאלו אני שולטת בחיי, כשלמעשה היא בודדה אותי והובילה אותי לתהום רגשי".היא מייעצת לחולות ולחולים באנורקסיה לקחת בחשבון שההחלמה היא עבודה רגשית כואבת, שכוללת התמודדות עם מצוקות נפשיות קשות מהעבר ומהווה. "ההבראה היא הקבלה וההבנה שאת חולה, חייבת לקבל טיפול ולהתחזק ברוחך ובגופך. ברגע שאת מביטה אל הפחד ומחבקת את הכאב, הוא נעלם. אז את לומדת על עצמך דברים חדשים".
צילום: יהורם גלילי