ברוך שעשני…..
בדת היהודית כל בוקר הגבר מודה "ברוך שלא עשני אישה" והאישה "ברוך שעשני כרצונו"
לעתים קרובות אני תוהה על מהות התפילה, פירושים רבים יש, אבל אם אני אצטרך לפרש אני ככל הניראה אומר שהגבר עוד מתקופת המקרא הבין שאין לו שום סיכוי להתמודד עם המוטל על הכתפיים שלנו. .
אנחנו מוטרדות מינית על בסיס קבוע, מקבלות שכר נמוך יותר, אפשר לרצוח אותנו על כבוד המשפחה, הלבוש, ההתנהגות, השפה שלנו תמיד נמצאים בלב הביקורת, ואם זה לא חסר יש לנו גם מחלה שייחודית רק לנו (כמעט), סרטן השד.
על המחלה, ההתמודדות, הניצחונות ופרפרים הראיון הבא.
את מוריה אהרונוב פגשתי לראיון עם הרבה התלבטויות.
יש כל כך הרבה נשים שחולות במחלה, כולן לוחמות בדרכן. לכולן יש סיפור. אז למה לבחור בה?
אני בחרתי בה בגלל הפרפרים אותם תגלו בהמשך הראיון.
עלית לארץ בגיל 17 בחודש אוגוסט, מה הרגשת שירדת מהמטוס?
תאמיני או לא, התאהבתי. למרות החום הכבד, למרות שעליתי לבד, באותו רגע הרגשתי שהגעתי הביתה.
אני מאוד רציתי לעלות ארצה. היו רבים שניסו לשכנע אותי אחרת, אבל תמיד הרגשתי שכאן הבית שלי ולקחתי החלט אמיצה וקשה ועשיתי את זה.
מה היה לך הכי קשה?
בעיקר הלבד. כמובן גם קשיי השפה, אבל היתה לי מטרה. שנה ראשונה רק למדתי עברית. הבנתי שאני חייבת ללמוד ולקבל תואר. אחרי שנה התקבלתי למכינה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן פניתי ללימודי מנהל עסקים.
היו רבים שאמרו לי שאני לא אצליח, שאני צריכה להחליף תחום, שאני חייבת עברית מושלמת, אבל אני לא נכנעתי וסיימתי לימודים בהצטיינות.
לא אגיד לך שהיה קל. היתי לבד. נאלצתי לעבוד בעבודות שונות, לפעמים לא היה אפילו כסף לאוכל, לא היה לי כסף לחיות במרכז, אז מצאתי דירה באשדוד והיתי נוסעת יומיום ללימודים. אני חושבת שכל כך רציתי להצליח שדבר לא הפריע לי.
בגיל 24 כבר עבדת בבנק במשרה בכירה, היית אמא ואפילו הספקת להתגרש. איך התמודדת עם הכל?
מוריה צוחקת.
את יודעת, בדיוק כמו בלימודים. רציתי להצליח, לא רציתי להוכיח לאף אחד שאני יכולה, רק לעצמי. אמרתי לעצמי הנישואים לא הסתדרו, קורה. אבל הבת שלי והעבודה היו מעל הכל. נכון, היו רבים שהרימו גבה, בגיל 24 מנהלת. היו כאלה שהרימו גבה שהתגרשתי, אבל אותי עניינה רק הדרך שלי וידעתי שאני יכולה להצליח בה. ובאמת הצלחתי. מתישהו בחיים עזבתי לרמת גן. פגשתי את בעלי הנוכחי, התקדמתי בבנק לתפקידים בכירים יותר. החיים לא דרשו שום התמודדות חוץ מהחיים עצמם, אבל אני הרפתקנית, בשיחה משפחתית החלטנו שאני עוזבת את העבודה ומגשימה חלום.
איזה חלום?
תמיד היה בראש שאני רוצה לעשות תואר שני טיפולי קליני ולהפוך לפסיכוטרפיסטית, שוב חזרתי לספסל הלימודים, שוב היו כאלה שהרימו גבה, אישה בת 35 בלימודים?
אבל סיימתי שנה ראשונה בהצטיינות וידעתי שאני במסלול הנכון. עד ש…..
עד ש…?
באחד הערבים בעלי הרגיש גוש אצלי בשד, כמו גבר אמיתי שלא יודע להיות חולה נלחץ מאוד. אני צחקתי, אפילו לא רציתי להבדק, אבל הוא התעקש והלכתי לממוגרפיה. אני מבטיחה לך שאני לא נלחצתי לרגע, אפילו שהרופא התקשר ואמר שיש לי גוש ממאיר בשלב 2. לא הבנתי עד שראיתי את הפנים של בעלי.
אחרי השוק הראשון הבטחתי לו שאני לא אמות.
ככה בקלות, לקחת את הסרטן כעוד פרוייקט?
ממש לא, אני בן אדם ואני לא עשויה ברזל. בכיתי, צעקתי, התפרקתי. תקשיבי זה שוק. לא משהו שניתן לתאר אפילו במילים. אבל אז נרגעים, ומתחילים במלחמת העולם. תוסיפי לזה את החינוך הסובייטי, הכישלון אינו בא בחשבון.
איך סיפרת לילדה?
מוריה עוצרת, לוקחת נשימה, (יש לי תחושה שעברתי את הגבול), אבל אז היא נרגעת מחייכת ומספרת.
את יודעת, זה אולי הדבר הכי מפחיד במחלה. כי כאן מגיעה ההבנה שנכון את זו שחולה, אבל המחלה משפיעה על כל המשפחה. בחרנו לספר לה, אין טעם לשקר, יחד עם זאת החלטנו למצוא שם חדש למחלה.
הבת שלי הציעה מחלת הצפרדע, ואז היא אמרה את זה בקול רם וממש לא אהבה את זה, החלטנו ביחד שלמחלת הסרטן ניתן שם לא מפחיד, ואז עלה הפרפר. אני חולה במחלת הפרפר!
מחלת הפרפר?
כן, כן, אני חולה במחלת פרפר השד. פרפר שהתבלבל בדרך, התיישב בגופי היפה, בשד, ועכשיו אני צריכה למצוא דרך לשחררו.
אנחנו לא מחלימים מהמחלה, אנחנו משחררים אותה.
המשכת בלימודים?
לצערי הרב, לא. אומנם הפרפר אצלי הוא רק בשלב 2, והטיפול שאני מקבלת הוא יחסית קל. אבל הגוף קורס, באמת שניסיתי, ואולי היתי ממשיכה, אבל המשפחה לחצה, כי הם ראו את החולשה. בנתיים לקחתי הפסקה מהלימודים, אבל ביום שארגיש יותר חזקה, אני אחזור.
איך מתמודדים באמת עם בשורה כל כך קשה?
מוריה צוחקת.
את יודעת לא רק שקיבלתי פרפר, קיבלתי אותו בקורונה. למרות שאני חזקה ולמרות שאני יודעת שאני אנצח את הפרפר שלי, יש פחדים ותסכולים ותוסיפי לזה בידוד חברתי, אני חושבת שזה מתכון לדכאון.
אז דבר ראשון פתחתי אינסטגרם והתחלתי לכתוב. עד אז בכלל לא היה לי אינסטגרם, ולא היה לי שום עניין ברשתות החברתיות.
מישהו גם המליץ לי לפנות ל 1 מ 9 ומהם אני מקבלת את התמיכה הפסיכולוגית שאני כל כך זקוקה לה. חייבים לדבר על זה, אי אפשר להתמודד עם זה לבד. לא משנה כמה הבית תומך, גם המשפחה יחד עם החולה עוברת טראומה.
התחלתי גם לדגמן קצת.לעלות את תמונות די חושפניות יחד עם הפוסטים שאני כותבת. זה מתוך רצון להביא מודעות למחלה.
דוגמנות? –
עכשיו תורי להרים גבה.
כן, כן דוגמנות, יש לי גוף יפה, אז נכון שאני בת 37.מי אמר שמסלול הדגמנות פתוח רק לצעירות?
יש לי סיפור, ואני מספרת אותו גם באמצעות הגוף שלי.
אפילו הבית הסובייטי שלי קיבל את הדוגמנות. פרפרים מנצחים קצת את החינוך הסובייטי. היא מחייכת
מה את מאחלת לעצמך?
את יודעת, אם הית שואלת אותי את אותה השאלה לפני כמה שנים, היתי שולפת לך רשימה ארוכה. היום, אני רק רוצה בריאות. רוצה לעבור את הניתוח בקלות, את ההקרנות. מאחלת לעצמי להיות אישה ואמא לשנים ארוכות. בריאות, את יודעת, זה הכי חשוב.
מחלת הפרפר, אני חוזרת על זה שוב ושוב, בראשי, פרפר הריאות, פרפר השד, פרפר שרק צריך לשחרורו.
אולי מוריה צודקת, אולי הרבה יותר קל להתמודד עם מחלת הפרפר ולא עם מחלת הסרטן. כי מאחיזת הסרטן כל כך קשה להשתחרר, והרבה יותר קל לשחרר פרפר.
אנחנו נפרדות ואני נושאת תפילה
ברוך אתה ה' שלא עשני גבר, אלא עשית אותי כרצונך, אישה………
"זה 27 שנים שעמותת 'אחת מתשע' מספקת שירותים מגוונים לחולות בסרטן השד. עוזרת להן למצות את זכויותיהן ולהיעזר בשירותי תמיכה וסיוע, פיזית ובאונליין, ע"י נשות מקצוע וע"י מתנדבות, מוסרת סיגל רצין, מנכ"לית עמותת 'אחת מתשע'. "כמו במקרה של מורן, כך גם באלפי מקרים אחרים, עמותת 'אחת מתשע' נמצאת שם בשביל אותן נשים, שעוברות תקופה מאתגרת מאוד בחייהן, קשובה לצרכיהן ומהווה בית עבורן ועבור בני משפחותיהן. העמותה מסייעת לנשים מכלל האוכלוסיות בעזרת המתנדבות הרבות שלה, אשר החלימו בעצמן מן המחלה ומלוות את החולות במגוון שפות, ביניהן רוסית ואנגלית. בנוסף, מקיימת העמותה פעילויות הסברה, להעלאת המודעות לחשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד, ומנגישה את המידע בשפות נוספות כמו אמהרית וערבית. 'אחת מתשע' תמשיך לקדם גם השנה, כפי שקידמה בשנתיים האחרונות, את מהלך הורדת גיל בדיקת הממוגרפיה מגיל 50 לגיל 40, ותמשיך לשאת את דגל העלאת המודעות למחלה, כי גילוי מוקדם מציל חיים! זה בדוק." https://www.onein9.org.il/
