מאת גלינה סמית
השנה האזרחית התחלפה, ואיתה הגיע שינוי שמורגש באוויר, אך למרבה הצער, לא לטובה. שנת 2025 ניצבת לפנינו, וכבר ברור שהיא עתידה להיות מאתגרת אפילו יותר מקודמתה. החטופים עדיין לא שבו הביתה, המלחמה ממשיכה ללוות אותנו, והחיים הפכו יקרים יותר ויותר. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי נפרדת מ-2024 בתחושת הקלה מסוימת.
זו הייתה השנה הכי מאתגרת שחוויתי עד כה. בעלי, שגויס למילואים, בילה את מרבית השנה בחולות ג'בליה ורפיח. הבית היה כל כך ריק בהיעדרו, ולצידו התמודדות יומיומית עם חרדות, דאגות ושאלות שאין להן תשובות ברורות. ובכל זאת, זו הייתה גם שנה של צמיחה והתפתחות אישית. שנה שבה קיבלתי החלטות נכונות, גם אם מאתגרות, ובחרתי לא לוותר.
בתוך המציאות המורכבת הזו, קיבלתי החלטה להשאיר את המלחמה מחוץ לעמודי המגזין. רציתי שהוא יהיה אי של אסקפיזם, מקום שבו הכל ורוד, או לפחות פחות קודר. זה היה חשוב עבורי, ולא פחות מכך עבורכן, הקוראות שלי. המגזין הפך עבורי לסוג של תרפיה. כל בוקר קמתי מתוך רצון לעבוד, לכתוב על הדברים הקטנים והיפים שמרכיבים את חיינו – קרמים, תיקים, בגדים. דברים שנראים לכאורה לא חשובים, אך בעיניי יש בהם הרבה משמעות.
אני נזכרת בקמפיין הישן מימי מלחמת העולם הראשונה, שנקרא "Beauty for Duty". זה היה קמפיין ביוטי לנשים שיצאו לעבוד בתקופה הקשה ההיא. כן, הוא היה שוביניסטי במידה מסוימת, אך יש בו אמת עמוקה: השגרה של טיפוח עצמי, בחירה בתיק יפה או בגד מחמיא, יכולים להיות מעין אמצעי להתמודדות. הם לא פותרים את הבעיות, אבל הם מעניקים רגעים קטנים של נחת.
איזו שנה הייתה זו? אם לומר את האמת, אני עדיין לא יודעת. התקפי החרדה שלי לא נעלמו. הפחד ממה שמחר יביא איתו עדיין קיים. החטופים עדיין בשבי, והמלחמה עודנה כאן. עננה של מילואים נוספים מרחפת מעלינו, ולא נותנת מנוח. ובכל זאת, אם יש משהו אחד שלמדתי השנה, זה שאסור לעצור. אסור לשכב על הספה ולתת לייאוש להשתלט. זה פשוט לא עוזר.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להודות לכן, הקוראות היקרות שלי. תודה למותגים, ליחצנים, ולנשים שהסכימו לחשוף את עצמן ולהתראיין למגזין. בזכותכן יש לי כוח להמשיך. אתן ההשראה שלי, הכוח שמניע אותי בכל פעם מחדש להרים את הראש ולראות את היופי שבחיים, גם בימים הקשים ביותר.
2024 לימדה אותי שאפשר למצוא תקווה גם בתוך החשכה. לא מתוך הכחשה של המציאות, אלא מתוך בחירה מודעת לחפש את הנקודות הקטנות של אור. השנה הזו הראתה לי שהחיים הם תמהיל של כאב ויופי, פחד ותקווה, ובתוך התמהיל הזה יש לנו את הבחירה מה להדגיש.
לשנת 2025, אני מאחלת לכולנו שתהיה שנה של פיוס פנימי, של גדילה מתוך הקושי ושל יצירת רגעים חדשים של אושר. שתהיה זו שנה שבה נמצא כוח גם כשנדמה שאין, ונמשיך לבנות את עצמנו ואת עולמנו, למרות ולתוך כל האתגרים.
באהבה ובתקווה לימים טובים יותר .
גלינה סמית
