עו"ד קרן שליט ועו"ד ירון קרמר, שותפים בנ. פינברג ושות', מומחים בדיני עבודה

בעידן שבו מקום העבודה כבר מזמן אינו רק שולחן, כיסא ומנהל שמסתובב במסדרון עם מבט של “אני רק בודק מי באמת עובד”, דיני העבודה נדרשים להתמודד עם מציאות חדשה, מורכבת ולעיתים גם מעט אבסורדית. עבודה היברידית, חזרה כפויה למשרדים, שאלות של שוויון מגדרי, הגנות לעובדות בטיפולי פוריות, הטרדות מיניות, תקרת הזכוכית והגבול הדק שבין זכויות עובדים לבין יכולת הניהול של מעסיקים, כל אלה כבר אינם נושאים השמורים למחלקות משפטיות בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהשיח הכלכלי, החברתי והניהולי של שנת 2026. כדי להבין כיצד באמת נראה עולם העבודה הנוכחי, מעבר לסיסמאות על גמישות, הכלה ותרבות ארגונית, שוחחנו עם עו״ד קרן שליט ועו״ד ירון קרמר, שותפים במשרד נ. פינברג ושות׳ ומבכירי המומחים בישראל בדיני עבודה, על מה שהשתנה, מה שעדיין תקוע עמוק במאה הקודמת, ומה כל עובד ומעסיק חייבים להבין לפני שהמציאות המשפטית דופקת בדלת.

המשרד שאתם שותפים בו נבחר "לייצג" את ישראל במדריך בינלאומי בתחום משפט העבודה. לטובת היזמים שבינינו – כיצד מתחילה ומתבצעת תקשורת עם גוף בינלאומי גדול כמו "ליטלר – מנדלסון"? 

עו"ד קרמר: המוניטין והניסיון הרב שצבר משרדנו בלמעלה מ -50 שנות קיומו הם אלה שהביאו את נציגי פירמת הענק האמריקאית ליצור איתנו קשר. כאחד המשרדים הגדולים והמובילים בארה"ב בתחום דיני העבודה ובייצוג מעסיקים הם חיפשו את המקבילה הישראלית שלהם. מעבר לקשר המקצועי שנוצר באופן די טבעי, מצאנו מהר מאוד שותפים לדרך ונוצר קשר אישי עם השותפים האמריקאים שהובילו את המהלך לשיתוף פעולה בין המשרדים. אין ספק כי כתיבת החלק הישראלי במדריך כה מקיף ויוקרתי המפורסם בעולם, הינה כמובן זכות וכבוד גדול ומהווה עבורנו עוד גושפנקא להערכה לה זוכה המשרד בישראל ואף מחוץ לה.

מה המשמעות מבחינתכם בעובדה שמשרד פינברג ושות' חתום על החלק הישראלי במדריך היוקרתי? 

עו"ד קרמר: שיתוף הפעולה עם משרד ליטלר בארה"ב ושלוחותיו באירופה חיזקו את שיתוף הפעולה שלנו עם משרדים מובילים בעולם בתחום יחסי העבודה. ההתרשמות שלנו היא כי קיימים נושאים רבים בתחום יחסי העבודה אשר ניתן למצוא קווי דמיון למצב המשפטי במדינות רבות באירופה, ואף בארה"ב. 

אתם מזהים שוני בין החוק הישראלי לבין מרבית חוקי העבודה בעולם? 

עו"ד קרמר: קיים שוני המשקף את הבדלים בתפיסת יחסי העבודה במשק, ובהקשר זה בולט במיוחד השוני בין המצב המשפטי במדינות רבות בארה"ב לבין המצב המשפטי בסגויות רבות במדינות מערב אירופה כגון: גרמניה, צרפת ואיטליה.

אפרופו מגדר – עד כמה, לדעתכם ומנסיונכם, השינויים בחוק בעשורים האחרונים בתחום עבודת נשים – תואמים את המציאות בפועל (הגזמה באפליה מתקנת או איזון)? 

עו"ד שליט: בגופים מאורגנים וממוסדים שומרים על החוק, באופן כללי, ולא מכרסמים בזכויות נשים עובדות; גם אם קורית תקלה – ברגע שתשומת הלב מופנית אליה, הארגון מתקן. הקושי הוא בשאלה עד כמה החוק תואם את דרישות החיים: כאשר יש אפליה מתקנת מוגזמת לטובת עובדות – כמעט בהכרח יש לדבר גם תוצאות שהן לרעתן. השאלה היא, כמובן, מתי אפליה מתקנת הופכת להיות "מוגזמת" – וזו כבר שאלה של השקפת עולם.

 יש, למשל, הגנה רחבה ביותר על עובדות הנמצאות בטיפולי הפריה חוץ גופית או פוריות ואינן נעדרות מעבודתן בשל הטיפולים, וזאת עד 150 ימים לאחר תחילת הטיפולים – וללא הגבלת זמן; כלומר: לכאורה יכולה עובדת לקנות לעצמה חסינות בכך שלקראת סיום פרק הזמן של כל מחזור של 150 ימים תתחיל טיפול חדש (ולוּ בפגישה אחת עם הרופא), ובכך תקנה חסינות לעוד 150 ימים, וחוזר חלילה. כמובן, החסינות שהיא קונה כך אינה הרמטית, וניתן לפנות למשרד העבודה כדי לקבל היתר לפיטורים – אבל בעיני זו דוגמה להגנה "מוגזמת", הדורשת מהמעסיק (כמו גם מהמדינה) השקעת משאבים ניהוליים לא-מעטים בטיפול בנושא. פה צריך לשים לב: לעובדות בטיפולי פוריות הנעדרות מהעבודה עקב הטיפולים יש הגנה נפרדת מפני פיטורים – ובכך יש הגיון – היעדרות של עובדת עלולה לעורר אצל המעסיק "מוטיבציה" לפטרה, ולכן צריך להגן עליה; אבל עובדת שאינה נעדרת מהעבודה מלכתחילה אין למעסיק מוטיבציה לפטרה, ואם הוא מפטר – משמע שהוא עושה זאת לא בשל טיפולי הפוריות, ואם כך מה הטעם להקשות על התהליך?

 זו דוגמה להבדל בין "הגנה", כפי שניתנת לעובדות הנעדרות מהעבודה בשל טיפולי פוריות, לבין "הגנה מוגזמת", כפי שניתנת לעובדות העוברות טיפולי פוריות אך אינן נעדרות מהעבודה, והשאלה היא מה גורלה של עובדת כזו, שאותה המעסיק ביקש לפטר והדבר נמנע ממנו כי הסתבר שהיא בטיפולי פוריות (וכפי שנאמר למעלה משך הזמן של הגבלת הפיטורים אצל עובדת כזו כמעט אינו מוגבל) – האם המחוקק, שרוצה להעניק לה הגנה כל כך רחבה, לוקח בחשבון שהיא עלולה לַחֲווֹת חווית עבודה לא מיטיבה ולא מעשירה, במניעת פיטוריה בנסיבות כאלה?

 כמובן, אין הכוונה ליצור "עידוד" עובדות הנמצאות בטיפולי פוריות להעדר מהעבודה בכדי לקבל הגנה, אך יש טעם, לדעתי, להפוך את היוצרות: ליצור לעובדת שנמצאת בטיפולי פוריות, אינה נעדרת ופוטרה, אפשרות לפנות מיידית למשרד העבודה ולקבול בפניו אם טענתה היא שפוטרה בשל הטיפולים; בכך תהיה הגנה שאינה מוגזמת, ששומרת על זכויות העובדת בלי שתידרש להגיש תביעה לבית הדין לעבודה, ולשמור על זכויות המעסיק אשר, על פי מראית פני הדברים, לא פיטר בשל הטיפולים.           

עו"ד קרמר: נושא מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה זוכה לתשומת לב רבה במערכות הדין במדינות רבות בעולם. שוני מרכזי עליו למדנו בין ישראל לארה"ב לדוגמא בתחום הזה נוגע להיקף ההכספי של תביעות המוגשות כתוצאה מהטרדות מיניות. אם בישראל הפיצויים הנפסקים בתביעות אלה בבתי הדין לעבודה נאמדים בעשרות אלפי שקלים או אולי מאות בודדות במקרים חריגים, הרי שבארה"ב בתי המשפט עשויים לפסוק פיצויים של מיליוני דולרים אם וככל שמוכחת תביעה כנגד מטריד או מעסיק שלא פעל כדי למנוע מעשי הטרדה.

תנועת MeToo יצרה גל של מודעות לנושאי הטרדות מיניות בעולם העבודה. האם ב- 2025-2026 התנועה עדין רלוונטית? 

עו"ד שליט: תנועת Me Too רלבנטית במידה בה היא מְשַמֶּרֶת בתודעה את החוק למניעת הטרדה מינית: החוק, שמתקרב כבר ליום הולדת 30 שלו (נחקק בשנת 1998) עשה, ללא ספק, מהפכה ביחסי עבודה בין נשים לגברים, וכונן יסודות חשובים ביותר למניעת הטרדה מינית (לכל המינים);

 מנגד, יש עדיין כּיסים עמוקים למדי של התנהגות מטרידה ופוגענית כלפי עובדות, בעצם היותן נשים – נורמות תרבותיות מושרשות קשה לשנות;

 לכן תנועת ה-Me Too, ככל שהיא ממשיכה להעיר ולהאיר את הנושא, תורמת לכך שהנורמות החקיקתיות תהיינה חלק מהשיח, ומהתרבות הארגונית במקומות עבודה.

אם אתם נוכחים שהפערים המגדריים עדיין קיימים, במיוחד בתפקידים בכירים – אילו פתרונות לדעתכם עשויים לקדם נשים לכיוון פריצה של תקרת הזכוכית?

עו"ד שליט: לדעתי הדרך הנכונה לקידום נשים בעבודה היא בהסטת הדגש לחיי המשפחה, כלומר לחיי העבודה הן של האישה והן של הגבר, ולא רק לאלה של האישה. הסטת דגש לחיי העבודה של המשפחה, ולא של העובדת כשלעצמה, היא נושא שעל המדינה לעסוק בו – בראש ובראשונה בכל הנוגע לאורך יום הלימודים ולאורך שנת הלימודים (בגן ובבית הספר). הסדר כזה טעון טיפול לכל רוחב המשק, ומעסיק בודד אינו יכול לטפל בו.

לאחר משבר הקורונה – העבודה ההיברידית והגמישות הפכו למגמות בולטות. העבודה ההיברידית הפכה למקובלת מאד בארץ ובעולם. לאחרונה החלו מעסיקים בעולם וגם בארץ להחזיר עובדים לעבודה מהמשרדים. עובדים מוצאים את עצמם עומדים בפקקים, נדרשים לשנות אורח חיים וסדרי יום, האם מדובר בהרעת תנאים המונית ועולמית? 

עו"ד שליט: חוקי העבודה בארץ חלים גם על עבודה מרחוק; את ההסדרים הספציפיים עושים מעסיקים בהסכמים שנחתמים במקום העבודה – לפעמים הסכם קיבוצי, לפעמים הסכם אישי; דבר קריטי אחד, שעליו המעסיקים וגם המחוקק צריכים לתת את הדעת, הוא הנושא הביטוחי – כיצד מסדירים את הצד הביטוחי, הן מבחינת המוסד לביטוח לאומי והן מבחינות אחרות, בכל הנוגע לעבודה מרחוק. כאן יש עוד עבודה לעשות.

אשר לנושא העבודה ההיברידית אכן קיים דמיון גדול בין התפתחות הנושא בישראל ובמדינות בעולם. אם משבר הקורונה הרחיב את היקף העבודה מהבית ואילץ מעסיקים להתמודד עם השלכות העבודה מהבית וההתאמות הנדרשות בכל מקום, אזי עם חלוף הזמן גילו מעסיקים רבים את הפגיעה במרקם יחסי העבודה כאשר עובדים אינם מגיעים למשרד. תופעות אלה זהות בין מעסיקים בישראל ובמדינות אחרות ומעסיקים ברחבי העולם נדרשים להתאים מחדש את שגרת העבודה כך שעובדים יחזרו לעבוד מהמשרד. 

כיצד מתמודדים עם התופעה בעולם בהשוואה לישראל מבחינה חוקית והגנה על מעסיקים ועובדים?

עו"ד שליט: קיים דמיון רב מאוד גם באופן בו נדרשים מעסיקים לפעול כדי לשנות מציאות זו. במדינות בהן משפט העבודה הקיבוצי מפותח נדרשים לניהול משא ומתן עם נציגות העובדים בדיוק כמו בישראל. ובמדינות בהן משפט העבודה הקיבוצי פחות מפותח כמו בארה"ב לדוגמא, ניתן למצוא מעסיקים גדולים אשר פשוט החלו להחזיר עובדים לעבודה ממשרדי החברה.

גלינה סמית

בהמשך לזעקה ברשת סביב אביב גפן ורותם סלע והדיון המתיש על הורות מושלמת, אולי הגיע הזמן שנפסיק למדוד אימהות ואבהות לפי נוכחות, קריירה, ארוחות חמות או רגשות אשם, ונשאל שאלה אחת פשוטה הרבה יותר: האם אנחנו באמת רואים את הילדים שלנו?

אני לא מתיימרת להיות אמא אידיאלית. בגדול, אני ככל הנראה, בעיני רבים וטובים, חרא אמא. כזאת עם קריירה, משרד עצמאי שדורש ממני זמינות כמעט 24/7, מגזין נשים לערוך, לקוחות לענות להם, משברים לכבות, הודעות שלא נגמרות, וגם איזו יומרה קטנה, כמעט חצופה, להישאר קצת אישה, קצת אשת איש, וקצת אמא. לא תמיד לפי הסדר הנכון, לא תמיד במינון הנכון, ובטח שלא לפי ספרי ההדרכה שמסבירים לך איך לגדל ילדים מאוזנים בזמן שהכותבת, ככל הנראה, מעולם לא ניהלה קבוצת ווטסאפ של כיתה ח’.

נכון, הבנים שלי כבר הרבה אחרי הגיל שבו הם זקוקים לי מסביב לשעון. ליתר דיוק, הגעתי לשלב המכובד שבו אני בעיקר אמא שעושה פאדיחות, מקור בלתי נדלה למבוכה, אישה שאסור לה לשיר באוטו, לרקוד בסלון, לנשום ליד החברים שלהם, או חלילה להעלות סטורי. פעם הייתי מרכז העולם, היום אני אירוע שצריך לנהל סביבו נזק תדמיתי.

ועדיין, ככל שאני מתבגרת בתוך הדבר הזה שנקרא אימהות, אני מבינה שהורות היא לא הדיון הנוצץ שמנסים למכור לנו. היא לא רק קריירה מול בית. היא לא רק השאלה אם את אמא נוכחת או אמא עסוקה. היא לא רק האם בישלת צהריים חמים, הגעת לאספת הורים, זכרת חולצה לבנה לטקס, או חתכת ירקות בצורה שמצדיקה העלאה לסטורי.
אגב אני מעולם לא היתי כזאת, מעולם לא הכנתי סנדוויצ'ים לבית הספר, זרקתי לתיק מלא חטיפים לא בריאים, לא גיהצתי חולצות ולא טרחתי לבדוק לפני טקסים עם החולצה בצבע לבן של אריאל.
ואם יכלתי לפספס כל אסיפת הורים, בכיף הייתי מפספסת.

הורות, לפני הכול, היא על הילדים. לא עלינו. לא על הפוזה ההורית שלנו. לא על איך אנחנו נראים בעיני שכנות, מורות, משפחה, או נשים זרות בפייסבוק שיש להן דעה נחרצת על הכול ובעיקר על ילדים של אחרים. הורות היא על מה אנחנו מביאים לילדים שלנו באמת. לא כמה אנחנו קונים להם, לא כמה אנחנו מקריבים בפומבי, לא כמה פעמים ביום אנחנו אומרים “אני עושה הכול בשבילך”, אלא איזה אדם עומד מולם כשהם חוזרים הביתה עם כישלון, פחד, שתיקה, כאב, ציון לא מספיק טוב, או מבט שאומר הכול בלי לומר כלום.

אפשר להיות הורה שנמצא שם 24/7. להכין ארוחות חמות, לקפל כביסה לפי צבעים, להסיע לחוגים, לדעת בדיוק מתי יש מבחן במדעים, ובכל זאת לא לראות את הילד. אפשר להיות נוכח פיזית ולחנוק רגשית. אפשר להיות שם כל הזמן, אבל ללחוץ, לדרוש, להקטין, לא לכבד, ולחנך בשיטת המקל, הגזר והאשמה.

אפשר להגיד לילד: קיבלת 98? למה לא 100.
אפשר להגיד לו: אני הרי כאן בשבילך מסביב לשעון, אז עכשיו תספק תוצאות.
אפשר להפוך אהבה לעסקה, נוכחות לחשבונית, ודאגה לאמצעי גבייה. הנה, בישלתי. הנה, הסעתי. הנה, ויתרתי. עכשיו תהיה מצטיין, מנומס, מוצלח, רגוע, ייצוגי, ושלא תעשה לי בושות.

ואפשר גם להיות הורה עם קריירה, עם אלף מטפלות, עם לו”ז חסר רחמים ורגשות אשם שמנוהלים כמו תקציב שנתי של משרד ממשלתי כושל, ועדיין לגדל ילד שמרגיש שרואים אותו. לא כי את שם בכל רגע, אלא כי כשאת שם, את באמת שם. לא עם חצי עין בטלפון וחצי אוזן במייל, לא עם תשובה אוטומטית של “יופי מאמי”, אלא עם מבט. עם שאלה. עם עניין אמיתי. עם היכולת לשמוע גם את מה שלא נאמר.

אני רוצה להאמין שלהיות הורה זה לפני הכול לראות את הילדים. באמת לראות. לא את הציונים שלהם, לא את ההישגים, לא את מה שהם יכולים להיות כדי שאנחנו נרגיש שהצלחנו, אלא אותם. לפעמים מבריקים, לפעמים עצלנים, לפעמים נדיבים, לפעמים בלתי נסבלים, לפעמים רכים עד כאב, ולפעמים פשוט ילדים שמנסים להבין איך חיים בעולם שמבוגרים בנו בצורה די מטופשת.

כן, צריך להציב גבולות. ילדים בלי גבולות הם לא חופשיים, הם נטושים עם יחסי ציבור טובים. אבל גבול הוא לא השפלה. גבול הוא לא צעקה שמתחפשת לחינוך. גבול הוא לא ריסוק אישיות קטן באמצע המטבח בשם הערכים. גבול אמיתי אומר: אני כאן, אני המבוגר, אני לא מפחד מהכעס שלך, אני לא מתפרק מהעצבים שלך, ואני גם לא נותן לך להרוס את עצמך רק כי כרגע נוח לי יותר לעצום עיניים.

אבל באותה נשימה, להיות הורה זה להפוך את העולם כשמישהו פוגע בילד שלך. לא להפוך למפלצת חסרת פרופורציות בכל פעם שמורה מעירה לו, כי גם זה לא חינוך, זה מופע אימה עם תיק צד. אלא לדעת מתי לעמוד מאחוריו כמו קיר בטון. לדעת מתי הוא לא “מפונק”, לא “רגיש מדי”, לא “מחפש תשומת לב”, אלא ילד שנפגע וצריך שמישהו מבוגר יאמין לו לפני שהוא מתחיל להסביר לו למה הוא מגזים.

להיות הורה זה למצוא זמן איכות גם כשהחיים אוכלים אותך בלי מלח. שביל ונחל, ערב בקולנוע, נסיעה באוטו עם מוזיקה גרועה שהוא בוחר ואת סובלת בשקט, קפה ושוקו, המבורגר באמצע יום מטורף. זמן איכות לא חייב להיראות כמו פרסומת. הוא רק צריך להיות זמן שבו הילד מרגיש שאף אחד לא ממהר לסיים אותו.

ולהיות הורה זה לפרגן גם כשהם נכשלים. אולי בעיקר כשהם נכשלים. כי מי אמר שכישלון הוא דבר רע? ביפן יש אמנות עתיקה בשם קינצוגי, שבה לא זורקים כלי שנשבר, אלא מחברים את השברים שלו בזהב. לא מסתירים את הסדקים, להפך, הופכים אותם לחלק מהיופי של הדבר. לא אומרים לכלי: חבל, היית מושלם לפני שנשברת. אומרים לו: נשברת, ועכשיו נראה איך הופכים את השבר שלך לסיפור, לא לבושה. הייתי רוצה שילדים יגדלו ככה. בלי פחד מכל סדק. עם ידיעה שגם כשהם טועים, גם כשהם נופלים, גם כשהם לא עומדים בציפייה המופרכת להיות גרסה משופרת שלנו, הם עדיין ראויים לזהב.

כי זו עוד מחלה הורית נפוצה ומכובדת מאוד: להגשים את עצמנו דרך הילדים. הילד לא הספיק להיוולד וכבר יש לו תפקיד. הוא יהיה רופא כי אבא לא התקבל. הוא יהיה פסנתרן כי אמא ויתרה. הוא יהיה ספורטאי כי סבא בטוח שיש במשפחה גנים אולימפיים. כלומר, הוא יהיה הכול, חוץ מעצמו.

ילדים לא נולדו כדי לסגור לנו חשבונות עם החיים. הם לא תוכנית תיקון. הם לא קורות החיים שלנו עם נעליים במידה קטנה. הם בני אדם. מעצבנים לעיתים, יקרים תמיד, בלתי צפויים לחלוטין, ובעלי זכות בסיסית אחת שאנחנו נוטים לשכוח מרוב אהבה: הזכות להיות מי שהם.

ואולי הכי חשוב, זה לכבד אותם. גם כשהם בגיל ההתבגרות ומדברים אלייך כאילו את נציגת שירות של חברה שהם לא מרוצים ממנה. לכבד אותם לא אומר לוותר להם. זה אומר לזכור שהם לא רכוש, לא פרויקט, לא שלוחה רגשית שלנו, ולא קהל שבוי להרצאות על “כשאני הייתי בגילך”.

לשאול “איך היה בבית הספר” לא מתוך חובה הורית עייפה, אלא כי באמת מעניין אותנו. ולא להיעלב כשהתשובה היא “בסדר”. לפעמים ה”בסדר” הזה הוא קיר. לפעמים הוא דלת. לפעמים הוא הזמנה עדינה להישאר קרוב בלי לחפור.

ובעיניי, גם בדיקת טלפון, כשהיא נעשית בשיחה, במידה, מתוך אחריות ולא מתוך רצון לשלוט, מסמלת הרבה יותר אהבה מעוד זוג סניקרס של אייר ג’ורדן. זה פחות פוטוגני, נכון. אי אפשר להעלות לסטורי “היום בדקתי שהילד שלי לא נשאב למקום מסוכן ברשת”. אבל זו הורות. לא תמיד יפה, לא תמיד נעימה, כמעט תמיד לא מתגמלת בזמן אמת.

אז כן, אולי אני לא אמא אידיאלית. אולי אני לא מכינה ארוחות גורמה בצהריים. אולי אני עונה למיילים בשעות לא הגיוניות. אולי אני שוכחת דברים, מתעצבנת, מתנצלת, עושה פאדיחות, ולעיתים גם אומרת את הדבר הלא נכון בדיוק ברגע הלא נכון.

אבל אני רוצה להאמין שאני רואה אותם. לפחות משתדלת. רואה כשהם שותקים אחרת. רואה כשהחיוך שלהם לא מגיע עד העיניים. רואה כשהם צריכים חיבוק ולא חקירה. רואה כשהם צריכים שאעזוב אותם בשקט, אבל לא יותר מדי. רואה שהם לא נולדו כדי להוכיח שום דבר עליי.

ובעולם שבו כולם מדברים על הורות, על שיטות, גבולות, מסכים, הישגים, קריירה, נוכחות, אשמה והגשמה עצמית, נדמה לי שהגיע הזמן לדבר שוב על ילדים. לא כעל תוצרים. לא כעל מדדים. לא כעל פרויקט חיים עם תיק עבודות. אלא כעל אנשים, קטנים וגדולים, שצריכים לדעת דבר אחד בסיסי: גם כשאנחנו עסוקים, גם כשאנחנו עייפים, גם כשאנחנו לא מושלמים, יש מישהו בעולם שרואה אותם באמת.

גלינה סמית

ביהדות קיים מושג יפה וחכם מאוד: מתן בסתר. לא מפני שהנתינה צריכה להיות מסתורית, דרמטית או עטופה באיזו הילה רוחנית, אלא מפני שבתוך המושג הזה מסתתרת הבנה פשוטה, כמעט אלגנטית מדי לעולם שבו כל מחווה אנושית חייבת להפוך לסטורי: אם החלטת לעזור לאדם, עזור לו בלי להשפיל אותו, בלי להזכיר לו שהוא היה ברגע חלש, ובלי להפוך את הרגע שבו ביקש ממך יד, מילה, שיחה או כתף, למסמך משפטי סמוי שיישלף נגדו בעוד שנתיים בארוחת ערב, בוויכוח משפחתי או בקבוצת וואטסאפ עמוסת צדקנות.

כי מתחת למילה “עזרה” מסתתר עולם שלם של אדם. לא סיפור קטן ונוח לעיכול, לא “מקרה”, לא “פרויקט”, ולא עוד שורה מרגשת ברשימת המעשים הטובים של אנשים שמאוד אוהבים את עצמם כשהם נדיבים. לפעמים מדובר באדם שלא היה לו מספיק כסף לקנות אוכל. לפעמים במישהו שהלך לאיבוד בתוך חייו והיה זקוק רק לשיחת טלפון אחת. לפעמים זו משפחה שהזמינה את כל ילדי הכיתה לבר מצווה, לא מפני שהיא עשירה או קדושה, אלא מפני שהבינה שילד אחד שלא מוזמן יכול לסחוב איתו את העלבון הזה הרבה יותר זמן מכפי שמבוגרים אוהבים להודות.

אבל בעולם שלנו, המושג עזרה עבר השחתה מכוערת. הוא הפך ממתן בסתר ל”עשיתי לך טובה”, ומשם הדרך קצרה מאוד ל”אני לעולם לא אשכח שלא החזרת לי”, כאילו עזרה אינה פעולה אנושית אלא הלוואה בריבית, עם סעיפים קטנים, הצמדה למדד ותנאי החזר רגשי שמנוסחים רק בראשו של האדם שעזר.

אנחנו עוזרים, זוכרים, רושמים, ממספרים ומסדרים הכול במדפים קטנים של עליונות מוסרית, ואז קוראים לזה לב טוב. כמה נוח. כמה מכובד. כמה בלתי נסבל. אנשים מנהלים היום פנקסים סמויים של חסדים כאילו מדובר בתיק השקעות: כאן תרמתי, שם הסעתי, פה הרמתי טלפון, שם פתחתי דלת, ועכשיו, בבקשה, שהעולם יכיר בי כאדם נפלא, ושכל מי שעזרתי לו יעמוד זקוף, אבל לא יותר מדי, כי בכל זאת, עליו לזכור מי החזיק לו את הראש מעל המים.

ואני מודה, זה מרתיח אותי. ממש מרתיח.

כי אם פיניתי כיסא לאישה בהריון באוטובוס, האם אני אמורה לחזור הביתה ולפתוח שמפניה על היותי נכס מוסרי לאנושות? אם מישהו השאיר סל מזון ליד דלתה של משפחה שידה אינה משגת, האם הוא חייב לוודא שכולם ידעו שזה הוא, אבל “בצניעות”, כמובן, כי אנחנו הרי אנשים עדינים? אם הזמנתם ילד שלא תמיד מזמינים, אם שילמתם על מישהו, אם עזרתם למישהי לסגור עניין, אם הרמתם טלפון, אם פתחתם דלת, אם הייתם שם ברגע הנכון, אולי פשוט עשיתם את הדבר הנכון. כן, אני יודעת, מחשבה כמעט מסוכנת בימים שבהם כל דבר טוב חייב להגיע עם קבלה, תיוג ודרישה למחיאות כפיים.

יש משהו באמת דוחה באנשים שעושים טוב ואז עומדים בצד ומחכים שהעולם ילטף להם את הראש. אותם יפי נפש עם פנקס דמיוני בכיס, שמספרים לעצמם שהם נדיבים, בזמן שהם בעצם מנהלים מערכת גבייה רגשית. הם לא עוזרים, הם מפקידים. הם לא נותנים, הם משקיעים. הם לא מושיטים יד, הם פותחים חוזה. ואז, כשהאדם שקיבל מהם עזרה אינו מחזיר בדיוק את מה שהם דמיינו, אינו אומר תודה בנוסח הנכון, אינו מתרגש במידה מספקת, ואינו מתייצב לצדם ביום שבו הם החליטו שהגיע מועד הפירעון, הם נעלבים כאילו מישהו גנב להם מניות.

וזה החלק הצבוע ביותר בכל הסיפור: הרבה מאוד מן העזרה שאנחנו מעניקים לאחרים נובעת גם מאגואיזם. לא תמיד אגואיזם רע, לא תמיד משהו מכוער, אבל אגואיזם. אולי אנחנו עוזרים כי פעם היינו שם בעצמנו. אולי כי אנחנו מפחדים להגיע לשם. אולי כי חטאנו ואנחנו מנסים לסגור איזה חשבון מול אלוהים, אם הוא קיים ואם בכלל יש לו כוח להתעסק עם הנהלת החשבונות הרגשית שלנו. אולי אנחנו עוזרים כי זה מרגיע לנו את המצפון, כי זה גורם לנו להרגיש שאנחנו לא כאלה חארות, כי זה מחזיר לנו לרגע את התחושה שיש עוד מעט סדר בעולם הזה, אף שכל יום מתאמץ להוכיח לנו אחרת.

וזה בסדר. באמת. גם אגואיזם יכול להוליד מעשה טוב. גם אשמה יכולה להביא סל מזון לדלת הנכונה. גם פחד יכול לגרום לאדם להושיט יד בזמן. גם הרצון להרגיש טוב עם עצמנו אינו פשע בינלאומי. הבעיה מתחילה ברגע שבו אנחנו מחליטים שהאדם שקיבל מאיתנו עזרה חייב לשלם לנו עליה בנאמנות, בהערצה, בשקט, בהסכמה, או לפחות בהכרת תודה נצחית, כאילו חייו הפכו מאותו רגע לרכוש קטן שלנו.

כי לעזור לאדם לא אומר שקנית אותו.
לעזור לאדם לא אומר שהוא חייב לך את חייו.
לעזור לאדם לא נותן לך רישיון להזכיר לו, בכל הזדמנות, שפעם הוא היה למטה ואתה היית למעלה.

וזו בדיוק הנקודה שהרבה אנשים מפספסים, או מעדיפים לפספס, כי נוח מאוד לעמוד בצד של הנדיבים. ברגע שבו אדם זקוק לעזרה, הוא כבר חשוף מספיק. אין צורך להפשיט ממנו גם את הכבוד. אין צורך להפוך את החולשה הזמנית שלו למזכרת משפילה. אין צורך לספר לכולם, ברמזים כמובן, כמה הייתם שם בשבילו וכמה הוא אינו יודע להעריך. אם עשיתם טוב רק כדי שתוכלו להשתמש בו אחר כך כתחמושת, לא עשיתם טוב. עשיתם עסקה, ועסקה די מכוערת.

אני לא מאמינה בעזרה שמגיעה עם חשבונית. אני לא מאמינה בחסד שמסתובב בעולם כמו טווס, מנפח נוצות ומחכה שמישהו יגיד לו כמה הוא יפה. אני לא מאמינה באנשים שמחלקים נדיבות ביד אחת וביד השנייה מחזיקים פנקס קטן של חובות. בעיניי, זה לא מוסר. זו גסות רוח בתחפושת של ערכים.

עזרה אמיתית היא דבר נקי הרבה יותר. לא מושלם, לא קדוש, אבל נקי. היא מבינה שהיום אתה עוזר, ומחר אולי אתה תזדקק לעזרה. היא מבינה שחולשה אינה פגם באופי אלא מצב אנושי. היא מבינה שאדם יכול להיות חזק, מוכשר, חכם, יפה, מצליח, לבוש היטב ומרשים מאוד, ועדיין למצוא את עצמו יום אחד מול דלת סגורה, זקוק לכך שמישהו יפתח אותה בלי להפוך את זה לטקס.

אולי משום כך מתן בסתר הוא רעיון חזק כל כך. לא מפני שהסתר הופך אותנו לטובים יותר, אלא מפני שהוא מונע מאיתנו להפוך את הטוב שלנו לכלי שליטה. הוא מכריח אותנו לוותר על התענוג הקטן והמלוכלך של ההכרה. הוא אומר לנו: עשית? יפה. עכשיו תשתוק. לא כי אין לך זכות לדבר, אלא כי לא כל דבר צריך להפוך לנאום על האישיות הנהדרת שלך.

ובסופו של דבר, השאלה האמיתית אינה אם אנחנו עוזרים. הרבה אנשים עוזרים. לפעמים אפילו האנשים הבלתי נסבלים ביותר בעולם עושים מעשים טובים, וזה אחד הדברים המבלבלים בחיים. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הכוח שנוצר ברגע שבו עזרנו למישהו. האם אנחנו משחררים אותו, או הופכים אותו לחבל. האם אנחנו מרימים אדם, או רק מסדרים אותו במקום נמוך מספיק כדי שנוכל להרגיש גבוהים לידו. האם אנחנו נותנים, או פשוט פותחים תיקייה חדשה בשם “יום אחד הוא יצטרך להחזיר לי”.

אני מאמינה בעזרה שאינה מבקשת במה. בעזרה שאינה מתנשאת. בעזרה שאינה מחכה לתודה מנוסחת היטב. בעזרה שאינה משתמשת בחולשה של אדם אחר כדי לבנות לעצמה מצבה מוסרית קטנה ומבריקה. ומעל הכול, אני מאמינה שאם כבר עשינו מעשה טוב, המינימום האלגנטי שאנחנו יכולים לעשות הוא לא לזהם אותו אחר כך בדרישה להכרה.

כי חסד אמיתי לא צריך קהל.
הוא צריך בעיקר דבר אחד: שנפסיק להפוך את האדם שנזקק לנו לחייב נצחי במערכת הגבייה המכוערת של האגו שלנו.

לקראת יום ירושלים תשפ"ו התקיים השבוע בגבעת התחמושת אירוע ראשון מסוגו, תחת הכותרת "ירושלים 2048 – בונים חזון משותף". האירוע כינס כ־150 מובילים מ־15 תנועות וקהילות משימתיות הפועלות במסגרת מקו"ם, מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל.

בין המשתתפים היו בוגרי תנועות נוער סוציאליסטיות לצד אנשי גרעינים תורניים, יוצאי אתיופיה, דרוזים ויהודים, קהילות חוזרים בתשובה, צעירים חילוניים פלורליסטים ואנשים שבחרו לפעול בפריפריה. ההרכב הרחב שיקף במידה רבה את המורכבות הישראלית עצמה: חברה מרובת זהויות, מתחים, זיכרונות ותפיסות עולם, הנדרשת שוב ושוב לשאלה כיצד ניתן לקיים בה שותפות אזרחית יציבה.

האירוע התקיים על רקע הקיטוב המעמיק בחברה הישראלית, ובמיוחד לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, אי־ודאות ציבורית ואתגרים חברתיים ולאומיים. דווקא בעת כזו ביקשו יוזמי המפגש לייצר מרחב שאינו מבקש לטשטש מחלוקות, אלא לאפשר דיון אחראי סביבן. לא שיח של הסכמה כפויה, אלא ניסיון לבחון כיצד קבוצות שונות יכולות להיפגש, להקשיב ולחשוב יחד על עתיד המדינה והחברה.

במהלך היום עברו המשתתפים בין חמישה מיצגים אמנותיים וחווייתיים, שנוצרו על ידי התנועות והארגונים השונים. כל אחד מן המיצגים הציע פרשנות אחרת לשאלה כיצד עשויה להיראות ירושלים בשנת 2048, שנת המאה למדינת ישראל. המיצגים עסקו בזהות, ריבונות, קהילתיות וחיים משותפים, ושימשו נקודת פתיחה למסע רעיוני בין חזונות שונים של ירושלים ושל החברה הישראלית.

לאחר הסיור במיצגים השתתפו הנוכחים בסדנת עיבוד בשם "ללא מילים", ובהמשך התקיימו מעגלי שיח שעסקו באופייה העתידי של החברה הישראלית ובאפשרות לגבש שפה אזרחית משותפת. מאחורי המונח הזה עומדת שאלה מעשית מאוד: האם ניתן לנסח בסיס משותף לפעולה אזרחית גם כאשר הזהויות, האמונות והעמדות הפוליטיות רחוקות זו מזו.

הבחירה בגבעת התחמושת לא הייתה מקרית. האתר, הטעון במשמעות היסטורית וסמלית, שימש רקע למפגש שביקש לחבר בין עבר, הווה ועתיד. במקו"ם ציינו כי קיום האירוע במקום זה מבטא את הרצון לעגן את הדיון על עתידה של ירושלים בנקודה שבה הזיכרון הלאומי והאחריות האזרחית נפגשים.

יו"ר מקו"ם, הדס גולדמן, אמרה כי האירוע הוא שיאו של תהליך חינוכי וקהילתי שנמשך כשנה, ובמסגרתו נפגשו, למדו ופעלו יחד תנועות וארגונים מגוונים סביב שאלות של זהות, ריבונות, קהילתיות ועתיד משותף. לדבריה, האירוע הדגיש את הצורך במחויבות של הקהילות לעיצוב עתידה של החברה הישראלית מתוך אחריות ועשייה משותפת.

מקו"ם פועלת לאורך השנים לקידום שותפות אזרחית, חוסן קהילתי וצמצום פערים חברתיים, בין היתר באמצעות יוזמות בין־מגזריות, פעילות חינוכית רחבה וסיוע לקהילות בעתות חירום, ממשבר הקורונה ועד מלחמת חרבות ברזל. בשנים האחרונות מקדמת המועצה גם פרויקטים משימתיים בגליל ותוכניות לחיזוק קהילות, מנהיגות צעירה וקשרים בין־דוריים.

האירוע בגבעת התחמושת לא ביקש להציע פתרון מהיר למחלוקות העמוקות בחברה הישראלית. כוחו היה דווקא בצניעות המהלך: ניסיון להפוך את יום ירושלים לא רק ליום של זיכרון, סמל וריבונות, אלא גם ליום של מחשבה על העתיד המשותף. במציאות ישראלית רוויית מתחים, עצם הניסיון לנסח שיחה כזו הוא מהלך בעל משמעות.

גלינה סמית

תמיד הייתי ילדה החלטית. לא ילדה “זורמת”, לא ילדה שמחכה לראות מה יגידו המבוגרים, לא אחת שמחליפה חלום בכל פעם שמתחלפת מחברת. תמיד ידעתי מה אני רוצה. עד שכבר לא רציתי. או עד שהחיים, בנימוס מפוקפק למדי, התחילו להסביר לי שלא כל רצון של ילדה מקבל מסלול ישיר, תאורה מחמיאה ומחיאות כפיים בסוף.

כשהייתי ממש קטנה רציתי להיות הילדה הזאת שעומדת על הבמה ומדקלמת שירה. לא סתם עומדת, כמובן, אלא עומדת כמו מי שנולדה להבין משקל, פאתוס וקהל שבוי. קצת אחר כך רציתי להיות משוררת. בכיתה ד’ כבר כתבתי כמעט הצגה שלמה בחרוזים, כי כנראה שגם בגיל ההוא לא ידעתי להסתפק בשני בתים וחרוז על פרח. אחר כך רציתי להיות שחקנית, וכן, הייתי בחוג דרמה. רציתי להיות סופרת, רציתי להיות זמרת, רציתי להיות כל מה שמאפשר לאדם לעמוד מול העולם ולהגיד: אני כאן, ויש לי מה לומר.

ואז עלינו לארץ, והכול נשבר.

מדינה חדשה. עולם אחר. שפה שלא הכרתי. עוני אמיתי, לא כזה שמספרים עליו שנים אחר כך כדי להישמע עמוקים בארוחת ערב, אלא עוני שבו אגוזי היה מתנת יום הולדת. ובתוך כל הדבר הזה מצאתי קונסרבטוריון בנהריה. עד היום אני באמת לא יודעת מאיפה ההורים שלי גייסו את הכסף, אבל הם שילמו. שנה אחר שנה, מכיתה ז’ עד י”ב. הם שילמו על חלום של ילדה, גם כשהחיים עצמם, איך לומר בעדינות, לא בדיוק השאירו להם עודף לחלומות.

רבאק, סיימתי קונסרבטוריון, והייתי נגנית פח. לא במובן החינני של “העיקר שניסית”, אלא במובן הכואב, המדויק והמאוד לא מחמיא של ילדה עם שאיפות גדולות ויכולות מוזיקליות שכנראה לא התיישבו באותו חדר. אבל גם זה היה חלק מהדרך. גם כישלון, מתברר, יודע להגיע עם תעודה מסודרת.

בין לבין רציתי לשיר. באמת רציתי. והייתי טובה. ממש טובה. אבל היה לי מבטא. דווקא אותי לא קיבלו, ולא כי לא שרתי טוב. מורה אחד, אכזרי מספיק כדי לומר בקול את מה שאנשים אחרים מסתפקים בלחשוב בשקט, אמר לי שההורים שלי לא יעמדו בתשלומים. מה הוא ידע. באמת, מה הוא ידע.

שנים אחר כך שרפתי את מיתרי הקול, ועולם השירה נעלם מאחוריי. לא בסצנה קולנועית, בלי גשם בחלון ובלי פסנתר עצוב ברקע, אלא פשוט כך. עוד דלת אחת נסגרה. עוד חלום עבר למחלקת “אולי בגלגול אחר”.

אז החלטתי שאהיה פסיכולוגית. או עורכת דין. הרי אם אי אפשר לשיר, תמיד אפשר לפחות לנתח אנשים או להתווכח איתם תמורת חשבונית. גם זה לא קרה. לא נהייתי לא זו ולא זו. איכשהו עולם התקשורת משך אותי אליו. עבדתי, למדתי, התקדמתי, בניתי לעצמי דרך. ותמיד ידעתי דבר אחד בוודאות כמעט נחרצת: עיתונאית אני לא אהיה. בטח לא עורכת.

הייתה לי יועצת בבית הספר שאמרה לי, בלי יותר מדי חמלה ובלי גרם של דמיון: “גלי, לכתוב? את? בחיים לא. עברית היא לא שפת האם שלך.”

יש משפטים שנאמרים כביכול בדרך אגב, אבל נשארים בגוף שנים. הם לא צועקים. הם לא עושים סצנה. הם פשוט מתיישבים בפנים כמו רהיט מכוער שאף אחד לא מצליח להוציא מהחדר. אז עשיתי את מה שידעתי לעשות. פניתי לעולמות המגזר הרוסי, עבדתי קשה, והפכתי לגדולה. גדולה באמת. מותגי ענק, ההופעות הכי חשובות, לקוחות אסטרטגיים, קמפיינים, מהלכים, הצלחות, שם, מעמד, ניסיון. כל מה שאפשר לשים עליו כותרת יפה במצגת ולקרוא לו קריירה.

אבל החלום כרסם. ממש כרסם.

כי מתחת לכל התפקידים, הלקוחות, התקציבים, ההפקות והאסטרטגיות, רציתי דבר אחד פשוט עד מבוכה: לכתוב. רציתי להישמע. לא לייצר עוד מילים ריקות, לא למלא חלל, לא להוסיף עוד טקסט לעולם שגם כך נחנק מעודף טקסטים. רציתי מילים עם משמעות. גם כשהן על קרם פנים. גם כשהן על שמפו. גם כשהן על ערב עם חברים, על אישה מעניינת, על מוצר קטן, על תרבות, על גוף, על גיל, על בחירה, על החיים כפי שהם נראים כשמפסיקים להתאמץ להישמע חשובים מדי.

ואז, כמעט בלי להבין איך זה קורה, ערב אחד עם חברים הפך לדבר אחר לגמרי. שלושה ימים אחר כך כבר לא הייתי רק שותפה לשיחה אלא שותפה בקבוצת מגזינים לנשים עם מגזין חדש דנדש מהשקית בשפה שאני "לא יכולה" לכתוב. הייתי עורכת של מגזין נשים אמיתי. שלי. מקום שבו אני מחליטה, אני כותבת, אני עורכת, אני בוחרת את הטון, את הנושאים, את השפה, את הזווית. אני יכולה לכתוב על כל נושא שבא לי. אני יכולה לראיין. אני יכולה לשאול. אני יכולה לחלום כל יום, והפעם לא לבקש מאף אחד רשות.

חמש שנים אחרי, אני יודעת דבר אחד בביטחון כמעט מרגיז: אף אחד מאלה שניסו למשוך אותי לאחור לא צדק.

במשך שנים ראיתי חברים, מכרים ואנשים סביבי מגשימים חלומות שפעם היו שלי. יש בזה כאב מוזר. לא בדיוק קנאה, לא ממש מרירות, אלא דקירה קטנה של “רגע, גם אני רציתי”. גם אני רציתי במה. גם אני רציתי קול. גם אני רציתי מילים. גם אני רציתי מקום שבו מה שיש לי להגיד לא יישאר תקוע בפנים, מנומס מדי, שקט מדי, מחכה לאישור ממישהו שבמקרה מחזיק בתפקיד, אבל לא בהכרח בטעם.

אבל עם המון תמיכה מבן זוגי האהוב, עם כמה פושים טובים מחברים, עם עבודה קשה, עקשנות, ולעיתים גם חוסר יכולת בריא לשבת בשקט, אני היום לא רק גלינה שחולמת. אני גלינה שמגשימה חלומות כל יום. לא תמיד בדיוק כפי שדמיינתי אותם בגיל עשר, תודה לאל, כי לילדות בנות עשר יש נטייה לחשוב ששירה, דרמה וטרגדיה הן תוכנית עסקית. אבל אני מגשימה. אני משיגה יעדים. אני פותחת דלתות. וכשאין דלת, אני כבר יודעת לחפש חלון.
ואם אין חלון, ובכן, התבגרתי מספיק כדי להבין שאפשר גם לשבור קירות.

אפשר להגשים כמעט כל חלום. לא תמיד בצורה המקורית שלו. לא תמיד בלבוש שבו הוא הופיע בפעם הראשונה. לפעמים החלום חוזר בתחפושת אחרת, מבוגר יותר, חכם יותר, פחות תמים והרבה יותר מדויק. צריך קצת אמונה עצמית, אהבה אין סופית מהאנשים הקרובים אלייך, והמון המון עבודה. כן, זה נשמע כמו קלישאה. גם אני מתעבת קלישאות, בעיקר כשהן מגיעות בפונט מעוצב על רקע שקיעה. אבל לפעמים קלישאה היא פשוט אמת שעברה יותר מדי שימושים גרועים.

אז זכרי: לא משנה מי החרים אותך, מי פגע בך, מי לעג לך, מי אמר לך שלא תצליחי, מי החליט שהשפה שלך לא מספיק טובה, שהקול שלך לא מספיק נקי, שהחלום שלך יקר מדי, גדול מדי, לא מתאים לך, לא בשבילך. את יכולה. לא כי זה קל. לא כי העולם מחכה לך עם שטיח אדום. הוא לא. לרוב הוא אפילו לא טורח לפתוח את הדלת. את יכולה כי עקשנות היא לפעמים כישרון גדול יותר מכישרון. כי דרך, גם כשהיא עקומה, עדיין יכולה להוביל בדיוק למקום שבו היית אמורה להיות.

ואם את תוהה מה עושים כשלא נשארו חלונות לפתוח, התשובה פשוטה מאוד: שוברים קירות.

גלינה סמית

יש משהו כמעט מביך להודות בו: תעשיית הביוטי, זו שאנחנו כל כך אוהבות לנתח, לבקר, להלל ובעיקר לצרוך, בנויה לא מעט על אשליה. אשליית המחיר, אשליית היוקרה, ובעיקר האשליה שמה שיקר יותר בהכרח טוב יותר. לא תמיד. לפעמים אפילו רחוק מזה.

ולכן, כשהשחקנית החדשה פארם פלוס נכנסת לשוק עם הצהרה די פשוטה: מחירים נמוכים יותר, נגישות גבוהה יותר, ופחות דרמה על המדף, זה לא רק מהלך קמעונאי. זו אמירה. אמירה שמכוונת ישירות לשתי קבוצות שבדרך כלל לא מדברות אחת עם השנייה: הביוטי הוליקיות והנשים שפשוט נמאס להן להרגיש פראייריות.

בואי נתחיל מהבסיס. שוק הפארם בישראל הוא שוק ריכוזי, עם היררכיה ברורה מאוד. יש מותגים, יש מדפים, ויש פערים שלפעמים מרגישים פחות כמו תמחור ויותר כמו בדיקת גבולות. כמה נשלם על קרם, כמה על בושם, וכמה רק כי האריזה נראית כאילו היא עברה דרך פריז, גם אם יוצרה בפועל במפעל שלא שמע צרפתית מימיו.

כאן נכנסת “פארם פלוס” עם מהלך שהוא כמעט חתרני בפשטותו: לקחת מוצרים שאנחנו כבר מכירות, יומיומיים וגם פרימיום, ולשבור את נקודת המחיר. לא בסנטימנטים, לא בסיפורים, אלא במספרים. תחבושות, משחות שיניים, חיתולים, במחירים שמזכירים לנו פתאום מה הם אמורים לעלות. ובמקביל, בשמים כמו Burberry Hero 100ml או Tom Ford Black Orchid 100ml במחירים שמערערים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעות על “יוקרה”.

וזה הרגע שבו הטור הזה הופך להיות קצת לא נוח.

כי אם בושם של טום פורד יכול להימכר בפחות, אז מה בעצם שילמנו עד עכשיו? ואם משחת שיניים איכותית עולה פחות ממה שהתרגלנו, אז האם המחיר הגבוה היה אי פעם מוצדק, או פשוט מקובל?

הביוטי הוליקיות יגידו, ובצדק מסוים, שלא כל מוצר הוא רק פונקציה של מחיר. יש פורמולציות, יש מחקר, יש מרקמים, יש חוויה. נכון. אבל גם כאן צריך להיות כנות אינטלקטואלית: לא כל מוצר מדף מצדיק את הפערים שראינו בשנים האחרונות. חלקם כן, רבים מהם לא.

ומהצד השני נמצאת הקבוצה השנייה, זו שמאסה בלשלם. לא כי היא לא יכולה, אלא כי היא כבר לא מוכנה. נשים שמבינות שהארנק שלהן הוא לא מועדון VIP של מותגים. שהן רוצות איכות, אבל גם היגיון.

“פארם פלוס” מדברת בדיוק לשתיהן, גם אם כל אחת תשמע את המסר קצת אחרת. הראשונה תשמע: אפשר לקנות חכם בלי לוותר על מותגים. השנייה תשמע: סוף סוף מישהו מתייחס אלייך כצרכנית, לא כקהל שבוי.

המהלך הזה מתחזק עוד יותר כשנכנסים לתחומים כמו תוספי תזונה וספורט, קטגוריה שמזמן איבדה קשר עם מושגי “נגישות”. אבקות חלבון, משקאות פונקציונליים, מוצרים משלימים, כולם הפכו בשנים האחרונות לסמל של לייף סטייל, ולא תמיד בצדק. ההחלטה להכניס אותם תחת מדיניות תמחור תחרותית היא לא רק עסקית, היא כמעט אידיאולוגית.

ובואי נדבר רגע על אידיאולוגיה, כי זה החלק המעניין באמת.

האם אנחנו בתחילתה של שחיקה במחירי הביוטי? האם מותגים יצטרכו סוף סוף להצדיק את עצמם מעבר ללוגו? האם הרשתות הגדולות ייאלצו להגיב?

סביר שכן. כי שוק לא נשאר אדיש לשחקן שמערער את כללי המשחק. במיוחד לא כשהוא עושה את זה דרך נקודת הכאב הכי רגישה, המחיר.

כמובן, צריך גם להישאר עם רגליים על הקרקע. רשת אחת לא משנה שוק בן לילה. וגם מודל זכיינות, עם שאיפה לעשרות סניפים בשנים הקרובות, יעמוד למבחן של עקביות, שירות וחוויית קנייה. מחיר הוא רק התחלה. לא הסיפור כולו.

אבל כטור דעה, ולא כהודעת יח”צ, מותר לומר את זה בצורה ברורה: משהו כאן זז.

אולי זו לא מהפכה רועשת. אין כאן הבטחות על “עור חדש תוך שבועיים” או “שיער של פרסומת תוך טיפול אחד”. יש כאן משהו הרבה יותר מסוכן למערכת, היגיון.

ובשוק כמו שלנו, היגיון הוא לפעמים המוצר הכי פרימיום שיש.

יחד עם זאת, שמענו כבר על לא מעט בשורות והבטחות להורדת מחירים, ובפועל, כמעט תמיד זה נגמר באותו מקום, כולם מיישרים קו, כולם מתכנסים לאותו טווח, וההבדלים הופכים קוסמטיים בלבד. למעט בודדים, כמובן. אני רק רוצה לקוות שהפעם זה יישאר אחרת, שלא נראה שוב את אותה שחיקה שקטה חוזרת, ושסוף סוף נתחיל להרגיש לפחות בריזה של שינוי.

גלינה סמית

אתמול, 27 באפריל, שתי ענקיות בתחום יבוא תמרוקי השיער לשוק המקצועי השיקו, כמעט באותו רגע ובאופן מפתיע, שני מוצרי החלקה חדשים שמסמנים שינוי כיוון ברור. לא עוד עדכון נוסחה או מהלך שיווקי שגרתי, אלא אמירה. מה שהיה פעם OUT.

זו אינה רק כותרת, אלא תמצית של תהליך עמוק שמתרחש מתחת לפני השטח. אחרי שנים שבהן השוק רדף אחר תוצאה מיידית בכל מחיר, מתחיל להיווצר סטנדרט חדש, כזה שמבקש ליישר קו עם רגולציה, עם מחקר, ועם הבנה בסיסית יותר של סיכונים.

כדי להבין עד כמה הרגע הזה משמעותי, צריך לחזור להחלטה שפורסמה ב־16 בפברואר 2026 על ידי משרד הבריאות. תמרוקים להחלקת שיער המכילים חומצה גליאוקסילית אינם מותרים עוד לשיווק, מכירה או שימוש בישראל. לא מדובר בהמלצה או בהגבלה חלקית, אלא באיסור מלא ומחייב.

האיסור על רישום תמרוקים עם החומר קיים כבר משנת 2022, אך רק כעת הושלם המהלך עם צו חתום שאושר בכנסת. המשמעות ברורה. מוצר שמכיל את החומר אינו חוקי לשימוש. נקודה.

ובכל זאת, נדמה שהשוק המשיך כמעט כרגיל. ההודעה לא זכתה להיקף הסיקור שהיה מתבקש, והדיון הציבורי נותר מצומצם. הפער בין הדרמה הרגולטורית לבין השקט התקשורתי בולט, והוא חלק מהסיפור.

בין רגולציה למציאות

בעולם, ובמיוחד תחת האיחוד האירופי, מתנהלים כבר שנים תהליכי הערכה מחמירים סביב בטיחות חומרים בתמרוקים. מדובר בתהליך מדורג שמבוסס על נתונים, מחקר ולחץ ציבורי.

בישראל אומנם פועלת גישה די ישירה. בעולם, לעומת זאת, לעיתים מתקבלת החלטה שקטה יותר. מזהים סיכון, מסירים מהמדף, וממשיכים הלאה. לא תמיד נלווה לכך עדכון רחב לציבור, ולא בכל מקרה מתבצע ריקול בולט או כזה שמייצר כותרות.
התוצאה היא פער בין מה שקורה בפועל לבין מה שהצרכן יודע. מוצרים נעלמים, נוסחאות מתחלפות, וההסבר הרשמי לא תמיד מגיע באותה עוצמה. לכן, ההבנה מה בטוח ומה לא כבר אינה יכולה להישען רק על מה שמפורסם, אלא גם על היכולת לשאול, לבדוק ולהטיל ספק.

החומר שנכנס לשוק כהבטחה, אלטרנטיבה לפורמלדהיד, התגלה עם הזמן כפתרון חלקי בלבד. מחקרים ומקרים קליניים הצביעו על סיכונים שלא ניתן להתעלם מהם, כולל פגיעות מערכתיות.

חומצה גליאוקסילית (Glyoxylic acid) היא חומר כימי שנכנס לעולם החלקות השיער כתחליף לפורמלין, מתוך מחשבה שהוא בטוח יותר. בפועל, בתהליך ההחלקה ובעיקר בזמן חימום עם מחליק, החומר עובר שינוי כימי ויכול להיספג דרך הקרקפת. בגוף הוא עלול להפוך לחומצה אוקסלית, שעלולה לפגוע בכליות. בישראל דווחו בשנים האחרונות עשרות מקרים של נשים שהגיעו לבתי חולים עם פגיעה כלייתית לאחר החלקות כאלה.
משרד הבריאות פרסם אזהרות ובהמשך קבע איסור מלא על שימוש בחומצה גליאוקסילית בתמרוקים להחלקת שיער

שני יבואנים, שינוי אחד

בתוך המציאות הזו פועלים בישראל שני שחקנים מרכזיים, נעה שיווק בע"מ ולי השקעות בע"מ. שמות שאינם בהכרח מוכרים לצרכן, אך המותגים שהן מייבאות נמצאים כמעט בכל סלון מקצועי.

K18, Nouvelle, Indola Professional ו־Rebond הם חלק ממערך רחב יותר שמייצג גישה שונה. לא רק מוצר, אלא תפיסה.

הפעילות של היבואנים אינה מסתכמת בייבוא. היא כוללת הדרכות מקצועיות לספרים, התאמה של פורמולות לתקנים מחמירים, והובלת שיח מקצועי שמעדיף שיקום על פני תוצאה מיידית.

על הרקע הזה, הבחירה של שתי החברות להשיק באותו יום מוצרים חדשים אינה מקרית לחלוטין, אך גם לא מתואמת. מבדיקה עולה כי לא התקיים תיאום בין החברות, והמהלך התרחש באופן ספונטני.

ודווקא התזמון הזה מחדד את התמונה הרחבה. כאשר שחקנים שונים פועלים באותו כיוון ללא תיאום, מדובר במגמה ולא באירוע.

האתגר האמיתי

למרות הרגולציה והכיוון החדש, האתגר המרכזי נותר בשטח. מוצרים שיובאו בעבר והיו חוקיים אינם בהכרח נעלמים מיד. מלאים קיימים, אינטרסים כלכליים ופערי ידע יוצרים מציאות מורכבת.כאשר מדובר בהפסדים כספיים משמעותיים, הפיתוי לעקוף את הכללים הופך מוחשי. זהו הרגע שבו האחריות עוברת גם לצרכן.

איך בודקים

אין צורך בידע מקצועי מעמיק כדי לקבל החלטה מושכלת.

לבקש לראות את המוצר עצמו.
לבדוק את מספר הרישוי באתר של משרד הבריאות.
לוודא שהספר עובד עם יבואן מורשה ושעבר הכשרה מתאימה.
ובעיקר, לא להסתפק בהבטחות כלליות. כאשר אין שקיפות, יש סיבה לכך.
לאתר משרד הבריאות : https://registries.health.gov.il/Cosmetics

בשורה התחתונה, שוק ההחלקות בישראל נמצא בנקודת מעבר. הרגולציה כבר כאן, השוק הבינלאומי התקדם, והיבואנים המובילים מתחילים ליישר קו.

המהלך של אתמול אינו אירוע נקודתי, אלא סימן לכיוון חדש. מה שהיה פעם מקובל, כבר אינו רלוונטי.

וההחלקות החדשות שהושקו אתמול, אלו שמבקשות לשנות את כללי המשחק, צפויות לעשות מהפכה גם בישראל. על כך נרחיב בהמשך.

יש שאלה שמרחפת מעל התקופה הזאת, שאלה שאף אחד לא באמת אומר בקול רם אבל היא נוכחת כמעט בכל שיחה, בכל מבט, ובכל סטורי שמישהו מעלה ואז מוחק אחרי עשר דקות מתוך מבוכה קלה.

האם מותר לנו לחיות בזמן מלחמה.

לא לשרוד. לחיות.

לחיות במובן היומיומי של המילה. לשתות קפה טוב בבוקר, למרוח קרם פנים שלא קנינו במקרה אלא כי הוא באמת עושה משהו לעור, להיכנס למכון לציפורניים ולבחור צבע לק חדש כאילו העולם עדיין מתנהל לפי לוח שנה רגיל ולא לפי זמני אזעקות.

זו שאלה מוזרה, כי אף אחד לא חוקק חוק שאוסר על זה. ובכל זאת נדמה שיש אווירה ציבורית שמרמזת אחרת.

מעין קוד מוסרי בלתי כתוב שלפיו בזמן מלחמה החיים אמורים להיכנס למצב השהיה, כמו מחשב שעובר ל sleep mode. אנשים אמורים לדבר בלחש, להתלבש בפשטות, לא לפרסם תמונות שמחות מדי, ובעיקר לא להיראות כאילו הם נהנים ממשהו.

אפילו טיפוח עצמי, אותו תחום שנשים יודעות היטב שהוא הרבה יותר מפעולה קוסמטית, הפך פתאום לנושא שמלווה בהתנצלות קטנה.

״הלכתי היום לעשות ציפורניים״, מישהי כותבת, ואז מוסיפה כמעט מיד שהיא הייתה חייבת קצת להתאוורר.

כאילו שמניקור הוא איזו חריגה מוסרית שיש להסביר לציבור.

אבל אם עוצרים רגע וחושבים על זה ברצינות מתברר שהרעיון הזה, שלפיו בזמן מלחמה צריך להפסיק לחיות, הוא לא רק לא הגיוני. הוא גם לא אנושי.

כי מלחמה, כמו כל מצב קיצוני, מפעילה על הגוף והנפש מערכת שלמה של לחץ מתמשך. הלב עובד מהר יותר, המחשבות נעות בין דאגה אחת לאחרת, והחדשות, אותן כותרות שמתחלפות כל שעה, יוצרות תחושה מתמדת שהעולם כולו הפך למסך התרעות אחד גדול.

ובתוך המצב הזה דווקא הדברים הקטנים ביותר, אותם פרטים לכאורה שוליים של לייף סטייל וביוטי, הופכים לא רק לפינוק אלא למנגנון הישרדות.

לא במובן הדרמטי של המילה אלא במובן הפסיכולוגי הפשוט ביותר.

כשאישה עומדת מול המראה ומסדרת את השיער שלה, או מורחת קרם פנים בערב, או בוחרת צבע לק חדש, היא עושה פעולה קטנה של סדר בתוך עולם שמרגיש פתאום כאוטי.

זה רגע שבו הגוף נזכר במשהו שהחדשות לא יודעות לספר.

שהחיים, למרות הכל, עדיין ממשיכים.

לא באופן הירואי ולא כמו בסרטים. בדיוק כמו שהם תמיד היו, דרך שגרה קטנה, דרך הרגלים מוכרים, דרך הדברים היומיומיים שמחזיקים את הנפש במקום שבו היא לא מתפרקת.

ולכן אולי הגיע הזמן לומר בקול רם משהו שנשמע כמעט פרובוקטיבי בימים כאלה.

כן, מותר לנו לחיות בזמן מלחמה.

מותר לשים בושם טוב גם ביום שבו החדשות קשות. מותר להתלבש יפה גם אם היום הזה נגמר בממ״ד. מותר לצחוק עם חברה על משהו טיפשי לגמרי בזמן שהטלפון פתוח על אפליקציית החדשות.

לא כי אנחנו מתעלמים מהמציאות.

אלא בדיוק להפך.

מי שמבין עד כמה המציאות קשה יודע היטב שגם בתוך התקופות החשוכות ביותר בני אדם לא יכולים להתקיים רק על חרדה.

הם צריכים רגעים קטנים של חיים.

ובמובן הזה קרם פנים, מניקור, תסרוקת טובה או שמלה חדשה אינם אסקפיזם.

הם תזכורת.

תזכורת לכך שגם כשהעולם נעשה מסובך יותר, גם כשהכותרות כבדות יותר, גם כשהלב מלא דאגה, עדיין יש מקום קטן ועיקש שבו החיים עצמם ממשיכים להתקיים.

ולפעמים אם להיות לגמרי כנים דווקא הפעולות הפשוטות האלה, אותן מחוות קטנות של טיפוח עצמי ושל לייף סטייל, הן לא סימן לחוסר רגישות.

הן סימן לתקווה.

לא תקווה גדולה ומופשטת אלא התקווה הקטנה והעקשנית ביותר שיש לבני אדם.

התקווה שגם בתוך מציאות של מלחמה עדיין מותר לנו להרגיש טוב.

יש לי ארון, כזה שלא נפתח מתוך צורך אלא מתוך טקס קבוע, כמעט אינטימי; לא ארון של בגדים ולא של מצעים, אלא ארון של קופסאות סגורות הרמטית, מונחות זו לצד זו בשקט מופתי, מחזיקות בתוכן שלהן יותר הבטחה מחפץ, יותר ציפייה מפלסטיק, ויותר רגש מכל פונקציה מעשית שאי פעם ייעדו להן.

בתוכו ממתינות ברביות הפתעה שטרם ראו אור יום, בובות לול במהדורות מוגבלות הנשמרות כמו פריטים לארכיון עתידי, לבובו אחד שמונח בכוונה במקום מרכזי, פופים בפחיות שמזכירים עד כמה גם אריזה היא אקט של פיתוי, ומעכשיו גם שתי בובות חדשות שמבהירות היטב שהסיפור הזה רחוק מלהסתיים, ושעולם צעצועי ההפתעה אינו עוצר אלא פשוט מחליף צורה.

אני לא ממהרת לפתוח, משום שמבחינתי האקט החשוב באמת הוא פתיחת הארון עצמו, אותו רגע קצר שבו הדלת נעה הצידה ונגלה מראה שמסתיר סודות, כזה שמעלה את הדופק בשבריר שנייה ומייצר תחושת אדרנלין עדינה, שקטה, כמעט אלגנטית, מהסוג שלא צועק אלא לוחש שיש כאן משהו שמחכה, משהו שעדיין לא הוגדר.

צעצועי הפתעה מעולם לא היו עבורי צעצועים במובן הקלאסי של המילה, אלא מנגנון רגשי מדויק ומתוחכם, כזה שמבוסס על היכולת להחזיק אי־ודאות בידיים, לבחור במודע לא לדעת עדיין, לדחות את רגע הסיפוק ולהתענג דווקא על המתח שנוצר בין הסגור לאפשרי, בין הידוע למה שעוד לא קיבל צורה.

יש משהו אינטימי במיוחד בהחלטה לא לפתוח, משהו שמזכיר מכתב שמונח במגירה ונקרא רק ברגע הנכון, או בקבוק יין שנשמר שנים לאירוע שאין לו תאריך, משום שהארון הזה אינו נועד לסיפוק מיידי אלא לנוכחות שקטה ומתמשכת, כזו שמזכירה שגם בצריכה אפשר לבחור באיפוק כבחירה אסתטית ולא כוויתור.

וכשנדמה שכבר ראינו הכול, תמיד מגיע הדבר הבא, הפעם בדמות מותג אחד שמסמן בבירור לאן נושבת הרוח.

KIMMON – הדור הבא של צעצועי ההפתעה

הטרנד הבא מעולם הצעצועים מגיע לישראל, ולא במקרה הוא נוגע בדיוק בנקודה הרגישה שבין אספנות, עיצוב וזהות אישית, כאשר מותג הצעצועים הבינלאומי KIMMON, מהשמות החמים ביותר בזירת צעצועי הטרנד שכבשה את אסיה, נכנס לראשונה לישראל בבלעדיות ברשת קרביץ.

זה איננו עוד צעצוע שנועד לעבור במהירות מיד ליד, אלא אובייקט עם אופי ברור, כזה שמבקש להישאר, להיבחן, לקבל מקום.

KIMMON מדורג בין שלושת מותגי הצעצועים הטרנדיים המובילים בעולם ונחשב בעיני רבים ליורש הטבעי של בובת הלבובו, אך כזה שמוסיף רובד רגשי עמוק יותר ומשלב עיצוב אופנתי, ערכים של קרבה וחברות וחוויית אספנות המבוססת על קופסאות הפתעה Blind Box, שבהן עצם ההפתעה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור ולא רק הקדמה לפתיחה.

הקונספט מדויק: דמויות שמשלבות בין עולמות האופנה, הטרנדים והביטוי האישי, כאשר כל בובה נמכרת בקופסת הפתעה יחד עם פריטי לבוש ואקססוריז משתנים, מה שהופך כל פתיחה לאירוע רגשי קטן וכל בובה לאמירה אישית ברורה, כזו שמדברת אל בני נוער, צעירים ואספנים המחפשים לא רק צעצוע אלא חפץ עם נוכחות וסיפור.

ההצלחה המסחרית של KIMMON מרשימה במיוחד; במדינות שונות נמכרו אלפי יחידות בתוך ימים ספורים מההשקה, ובתאילנד אף נרשמו תורים ארוכים של לקוחות שהמתינו מחוץ לחנויות משעות הלילה, עדות לכך שהמותג נוגע במשהו עמוק יותר מאשר טרנד חולף.

ואני כבר יודעת איך זה ייראה אצלי.

עוד קופסה תצטרף לארון, עוד סוד קטן יונח על המדף, לא כדי להיפתח מיד אלא כדי להיות שם, נוכח ושקט, כזה שמזכיר שלפעמים ההנאה הגדולה ביותר אינה נמצאת ברגע הגילוי עצמו, אלא בידיעה שיש משהו שמחכה, סגור, ומסרב להתגלות עד שמחליטים באמת שזה הזמן.

סערת “התחתונים” של עינב בובליל הוצגה לציבור כעוד רגע משועשע באינסטגרם. מתיחה. טוויסט. תוכן. כזה שאמור לגרום לנו לחייך, אולי לצקצק, ובעיקר להמשיך לסטורי הבא. אבל יש רגעים שבהם צריך לעצור, גם אם כולם כבר גוללו הלאה.

כן, הכול היה מתוכנן. כן, בעלה של בובליל לא ידע. כן, "היא שוב הוכיחה שהיא יודעת לייצר שיח גם בלי קמפיין ובלי קוד קופון" (TMI). ועדיין, בתוך כל הרעש הזה, יש סצנה אחת שמסרבת להיות מצחיקה: התגובה שלו.

“תיכנסי לחדר”.

אלה לא מילים ניטרליות. גם לא בדיחה. גם לא תגובה ספונטנית חמודה של גבר מסורתי שנקלע למתיחה. אלה מילים טעונות. ובעיקר, מילים שאסור להן לעבור כך, בלי ביקורת, רק כי הן עטופות בסטורי של אושיית רשת.

חשוב לומר את זה ברור: אין שום חובה שאישה תציג הלבשה תחתונה. אין שום חובה להיות מלאכית של ויקטוריה’ס סיקרט. יש משפיעניות שמוכנות לחשוף את גופן, יש כאלה שלא, והכול לגיטימי וזה באמת בסדר גמור.

אבל כאן הסיפור אינו הגוף שלה. הסיפור הוא השליטה עליו.

אני לא אוהבת את התכנים של עינב בובליל. מעולם לא. ובכל זאת, אי אפשר לקחת ממנה דבר אחד חשוב: היא לקחה חמש עשרה דקות של תהילה והפכה אותן לאימפריה. בקרב מאות אלפי נשים היא דמות משפיעה, יומיומית, נגישה. זה הישג. ובעיניי, זה ראוי להערכה.

דווקא בגלל זה, התגובה שקיבלה והאופן שבו היא סוקרה צורמים כל כך.

הכותרות שהתמוגגו מהפרייסלס, מהסערה, מאיזה שיח היא יודעת לייצר, פספסו את העיקר. לא, זו לא תגובה נורמלית. לא מדברים כך לבת זוג. לא אחרי שנה, לא אחרי עשור, ולא אחרי עשרים שנות זוגיות. לא שולחים אישה לחדר. נקודה.

ומה שמטריד אפילו יותר הוא השקט. איפה התקשורת הגדולה, זו שיודעת לנתח כל מבט עקום וכל מילה לא במקום? למה כאן הכול מתקבל כחלק מהשואו? למה כשזה עטוף במתיחה ובסטורי, מוותרים על ביקורת?

זו דעתי. ואולי אני טועה.

אבל אם בן הזוג שלי היה מגיב אליי כך, גם בצחוק, גם במתיחה, מול המצלמה או מחוצה לה, יש סיכוי לא רע שהוא היה מבלה כמה שעות לבד בחדר.
עם תחתונים על ראשו.