שנה אחרי מותה, ילדיה של ניצולת השואה עירית עמיאל, מצאו סיפורים ושירים שלא פורסמו והוציאו אותם לאור – כעת העיר צנסטוחובה בפולין, שם גדלה והתחנכה, משיקה פסל בדמותה של עירית מרחפת מעל פני העיר, אשר יוצב בקיץ הקרוב בכיכר המרכזית.
עירית עמיאל היתה ניצולת שואה. בגיל 8 היתה בורחת למקלט לשמע האזעקות בעקבות הפצצות הגרמנים, את כל רכוש המשפחה הגרמנים תפסו והמשפחה של עירית נאלצה להפוך לפליטים שמתחבאים אצל השכנים. הצבא הגרמני נכנס לעיירה של עירית הקרויה צ'נסטוחובה ב- 3 לספטמבר 1939 וביום הזה הוגדר פוגרום בעיירה הקרוי עד היום "יום שני המדמם".
ב-9 לאפריל 1941 הוקם גטו בעיירה צ'נסטוחובה, לפני כן גרו בעיר 30,000 יהודים, כעת בגטו הצטופפו יחד 50,000 יהודים. החיים בגטו כמעט נסבלים- יש קבוצת לימוד חשאית, עירית מתנחמת בספרים שמצאה (האסופית, הלב, על מים שחורים), שני הוריה עוד בחיים ומצטופפים איתה בדירת שני חדרים עם עוד 20 איש והחיים ממשיכים.
בשעה שלוש לפנות בוקר ביום כיפור ב- 22/9 בשנת 1942 מתחילים הגרמנים באקציה שמטרתה לגרש את יהודי הגטו לעולם אחר. בחישוב גס המשפחה הבינה שעל מנת לחסל מעל 40,000 איש, הגרמנים זקוקים ל-6 ימי עבודה, מדובר על 6 אקציות עם הפסקות של 3 ימים ביניהם, כי הרכבות צריכות להגיע לטרבלינקה, לפרוק את המטען החי והמת ולשוב בחזרה לעיר לאיסוף נוסף.
בין האקציה השנייה לשלישית עירית נולדה מחדש, ההורים שלה סיפקו לה מסמכים אריים, והיא נפרדה בדמעות מבני משפחה, רק נשים וילדים ניצלו. בתכשיטים שאספו הם משחדים אוקראיני תאב בצע שבסוף התגלה כאויב. אמה נותנת לה חתיכת לחם ונשיקת פרידה ומלווה את עירית לבית החולים היהודי שבקצה הרחוב – זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותה.
דרך חור בקיר בבית החולים עירית עוברת לצד הארי, שם ינצלו חייה, בדיוק באותו היום הגרמנים תולים שלט שהסתרת יהודי או ילד יהודי – דינה מוות. הוריה של עירית דאגו למסור אותה למשפחה נוצרית פולנית שטיפלה בה עד ששליחי עליית הנוער הביאו אותה לישראל. "את נשארת לגמרי לבד בין זרים, את רוצה לבכות, אבל את מתאפקת כי את יודעת שאסור. את בת אחת עשרה, יש לך אף קטן וסולד של גויים, צמות זהב ותעודת לידה של ילדה מתה, שאבא שלך קנה תמורת הון עתק" מתוך ספרה של עירית עמיאל שהשאירה אחריה "החיים שם זמני".
עד סיום המלחמה התחבאה עירית בכפר פוציישנה גורקה, קרובי משפחתה סידרו לה זהות חדשה. אחרי כמה שנים היא חזרה לעיר שבה נולדה רק כדי לגלות שאף אחד מבני משפחתה הקרובה, לא שרד. הם הועלו על קרונות בקר לטרבלינקה ועירית מבינה שהיא יתומה בעולם ושאין אלוהים.
דוד מריאן (אח של אביה) ואשתו דורה שהיו חשוכי ילדים, מבקשים לאמץ אותה ולהבטיח את השכלתה. עירית כבר בת 14 הולכת ללמוד בחטיבה. בגילאי 15-16 היא מתחילה מסע ארוך ומפרך עד שהיא מגיעה לישראל, "עלייה ב". בדצמבר 1947 היא עולה על אונייה ממחנה בקפריסין לארץ ישראל.
בקיבוץ בית השיטה, הנערה היפה תכולת העיניים ובהירת השיער השתלבה מהר בהווי הקיבוצי. למדה עברית והתחברה עם צעירי הקיבוץ. את הוריה לא זכתה לפגוש יותר. באביב 1949 , שנה וחצי מאז עלייתה ארצה , עירית מתחברת עם קבוצת חלוצים, צברים, יוצאי הפלמ"ח, וביחד הם עוזרים להקים קיבוץ.
יום אחד הכירה את חוזי הירושלמי השורשי, נהג האוטובוס שהעביר את הצעירים פליטי השואה הצעירים לטיולים באתרים ישראלים. חוזי התיידד עם עירית הנערה התוססת והשניים הפכו לזוג אוהבים. "בפעם הראשונה אין זו אהבה ממבט ראשון, אלא תהליך מוזר ואיטי של התאהבות בזרות, הוא בשלך ואת בשלו. הוא בפולניות שלך ואת במקומיות שלו. הוא דור רביעי ליהודי מרוקו" מספרת עירית בספרה "החיים שם זמני".
הצעירה הפולניה והירושלמי בעל שימחת החיים נישאו כעבור זמן קצר. עירית הפכה לעירית עמיאל, צעירה פיקחית ואוהבת אדם שביתה הפך למרכז ידידים, ישראלים ועולים חדשים. חוזי היה למורה דרך מצליח ועירית גידלה את ילדיה, אוני (לאון על שם אביה שאין לו אפילו קבר) ודיתה (יהודית על שם אמו של חוזי). אחרי מלחמת השחרור, פורחת הארץ ובתל אביב מופיע אוטובוס תיירים אדום, חוזי , בעלה , שבדיוק חיפש עבודה, התאהב באוטובוס והפך לנהג-מדריך, הוא היה מסיע תיירים מאמריקה.
כשילדיה בגרו בגיל 50, החלה ללמוד בבית ברל את מלאכת התרגום, לימודים אינטנסיביים של 4 שנים, והפכה להיות מתרגמת ידועת שם מן השפה הפולנית. תרגום שירה ופרוזה מעברית לפולנית ומפולנית לעברית. זה היה מסלול החיים שלה אל עולם הכתיבה. זמן לא רב חלף עד שהחלה לפרסם ספרי שירה בעברית והתחברה לקהילת הסופרים והמשוררים שראו בה עמיתה. היא החלה לפרסם יצירות בכתבי עת פולנים ואז נולדו גם השירים- בעברית ובפולנית.
תקופה מסויימת עסקה עירית בעבודות אילוסטרציה של אמנות אירופאית וגם כאן צלחה דרכה. חוזי ובנו הקימו את חברת עמיאל טורס שדרכה צלחה בתחום התיירות הנכנסת. פליטת השואה שהפכה ישראלית לכל דבר ועניין, פירסמה ספרי שירה עברית שזכו לביקורת אוהדת. היא גם הרבתה להופיע בערבי קריאה בוורשה ושמה הלך לפניה כיוצרת.
בעשורים האחרונים החליטה לקחת את בני משפחתה לביקור בצ'נסטוחובה לפגוש את שארית המשפחה שעדיין נשארה שם. בשנים האחרונות היתה מבקשת מנכדיה שיצאו למסעות לפולין מבית הספר, למצוא בטרבלינקה את האבן המנציחה את נרצחי עירה, להצטלם לידה ולשלוח לה את התצלום.
את השירים והסיפורים שכתבה עירית עמיאל, אספו הילדים ואיגדו לשני ספרים: "צרובים" ו-"מבחן בשואה". ביוני 2022 יוזמנו שני ילדיה, אוני ודיטה, לבית הספר בו למדה והתחנכה, שם מתוכננת לזכרה פינת הנצחה בכרכר המרכזית, בדיוק היכן ששכן הגטו היהודי. דמותה על עירית תרחף מעל העיר בצורת פסל אומנותי, ובתיאטרון המקומי תעלה בקרוב הצגה על פי סיפוריה של עירית עמיאל – הנחשבת כשם דבר בעיר צ'נסטוחובה בפולין.
מתוך ספרה של עירית עמיאל "מבחן בשואה"
אנחנו כבר כמעט האחרונים
הגיל אינו מוחק את הידיעה,
ואחרינו תבוא הדממה הגדולה,
ונכדתי אומרת – יש לי מבחן בשואה.
חיינו סיוטינו הרוטטים יהיו לתאריכים
ועורך דין ממולח אומר – הם כבר סניליים,
כיצד אפשר לתת אמון בעדותם, בזכרונם?
אנחנו כבר כמעט האחרונים,
לאט נעלמים ולוקחים עמנו
את שתיקתנו את זעקתנו.
אנחנו כבר כמעט האחרונים
ובידינו נותר זמן קצר
לסיוט, לעדות ולחשבון המר.
