מוקדש לרותי רוטקופף ז"ל, מאת גלינה סמית
עוד רגע הראשון לספטמבר, הילדים שלנו יפגשו אותך על ספסל הלימודים.
את תהיי המבוגר המאוד משמעותי בשבילם במהלך שנה או כמה
לפני שתכנסי לכיתה ותעמדי מול מלא פרצופים מתרגשים ביום הראשון של הלימודים, אני רוצה לספר לך על מורה אחת קטנת קומה אבל גדולה מהחיים.
השנה היא 1991 אני עולה לכיתה ח' בבית הספר עמל נהריה. עולה חדשה, שאומנם שנה בארץ, אבל עדיין מאוד מתקשה בעברית, עם מבטא כבד ולוק של עולה חדשה.
אני רק בת 13, ומנסה איכשהו לפלס את דרכי בין בני טיפשעשרה כמוני. המורים לא מבינים אותי ומענישים אותי עם עונשים שאני לא מבינה. אני נכשלת בכל מקצוע אפשרי חוץ מספורט.
המורה הגאון שלי למתמטיקה מוריד אותי הקבצה, כי לא ידעתי לקרוא בעיות חשבון מילוליות.
אני מוצאת את עצמי בהקבצה ג' בערבית. (הלו, אני לא יודעת עברית, מה ערבית עכשיו).
אני מרגישה שאני כישלון ואף אחד לא מבין אותי.
אני חוטפת מכות באופן קבוע ומגיעה לחדרו של המנהל כמעט כל יום.
ואז מגיעה מחנכת חדשה – רותי רוטקופף.
מבוגרת, קטנה כזאת וקשוחה. ובפעם הראשונה בבית הספר, אני מבינה שרואים אותי.
היא מבינה שאני לא מבינה. ולוקחת אותי כפרוייקט, אני מתביישת לענות היא בכל מקרה שואלת.
אני פוחדת להקריא – היא מכריחה
כולם צוחקים עליי, היא מעיפה אותם מהכיתה.
היא מעלה לי ציונים בכוונה, כי היא מבינה שאני יכולה רק עדיין לומדת איך.
פתאום אין נכשלים, אין עונשים הזויים, שיעורי ערבית מתבטלים די בזכותה.
ואני לאט לאט מתחילה להצליח.
היא לימדה אותנו עד כיתה ט'. בזכותה בסוף כיתה ט סיימתי עם ממוצע ציונים שאיפשר לי להגיע לתיכון למגמה שאני רוצה. אגב יועצת הבית הספר ניסתה בכוח לשכנע אותי שאני אתקשה ולא אצליח.
מאז עברו הרבה מאוד שנים
אני לא זוכרת הרבה מורים בטח לא בשמות , אבל אני זוכרת את אלה שפגעו בי, לא ראו אותי, הכשילו אותי ואפילו לא טרחו מדי פעם לצאת להגנתי.
אני גם זוכרת את רותי, היא היתה בשבילי גלגל הצלה.
עוד מעט מורה יקרה את חוזרת לבית הספר, תקראי את המילים שלי ותחליטי איזו מורה את רוצה להיות.
איזה זיכרון את רוצה להיות?
לא אני לא רוצה שתעני לי, אני רוצה שתקראי את המילים שלי, כנסי לכיתה תראי את הפרצופים שמסתכלים עליך ואל תתייגי אותם, תראי כל אחד מהם כמו שרותי ראתה אותי.
תהיי קשוחה אך הוגנת
תהיי מדי פעם צועקת אבל גם צוחקת.
תראי בנכשל של תלמיד אתגר גם שלך ולא רק שלו ומדי פעם, סתם תני לו עוד 5 נקודות במבחן, כדי שירגיש שהוא מסוגל.
רק את מחליטה איזה זיכרון את תהיי.
אז מה את מחליטה ?
