מאת: גלינה סמית
אתמול אף אחד לא נרצח בעיר שלי
מפתיע, הירי התחיל ב שש בערב ונגמר מתישהו אחרי חצות.
אולי היה אחרי, אבל כבר נרדמתי.
אני אזרחית אחראית, התקשרתי ל 100, דאגתי שתושבים אחרים יתקשרו ל 100, אבל הירי לא פסק, השריקות של הכדורים היו כל כך חזקות, הרגיש שעוד רגע כדור טועה אחד ינפץ את החלון ואנחנו ניפגע.
שמחתי שהבנים תקועים בחדר הבטחון עם הגיטרה והפלייסטיישן, אסרתי עליהם לצאת החוצה. מסכים זו ברכה.
ואז התעצבנתי, כתבתי לכל הכתבים שאני מכירה, אפילו לבן גביר!
אוגוסט הבנים תקועים בבית, אני מורידה את הגוף מתחת לגובה של החלונות בבית, איך זה יכול להיות.
חלקם הגיבו, אבל מה שעניין אותם אם המשטרה הגיעה לזירת האירוע.
המשטרה הגיעה, בטח שהיא הגיעה, אבל הירי לא פסק, ואני תוהה איך בעוד כמה ימים יהיה לי אומץ לשלוח את הילדים לבית הספר.
בין ירי לירי, אני נכנסת לאתרי החדשות ומקווה לראות מבזק רציני על מטר הכדורים שיורד על העיר שלי, עוברת בין הערוצים ומקווה לראות מבזק חדשות, אבל דבר לא קורה.
ב 23:30 ynet מפרסמים מבזקון עם התגובה של ראש העיר.
אנחנו לא מעניינים אף אחד!
אתמול משעה 18:00 עד אחרי חצות בעקבות מלחמת חמולות, העיר לוד ספגה ירי בלתי פוסק. ככל הניראה ירי לאוויר.
מי שלא יודע, ירי לאוויר אומר שכדור יכול להגיע לכל בית, רכב או אדם בלתי מעורב.
אתמול כמו ברוב הימים אף אחד לא התעניין בנו, התקשורת שאני חלק ממנה, חיפשה בעיקר פשלות של המשטרה, אנחנו האזרחים כלל לא עינינו אותה.
ואתמול פחדנו באמת, סגרנו חלונות, תריסים, התעדכנו בקבוצות עירוניות שכולם עדיין בחיים. הכנסנו את הילדים לחדרי הבטחון וזעקנו.
אבל אף אחד לא שמע אותנו, אנחנו לא מעניינים אף אחד.
עוד 7 ימים אנחנו אמורים להחזיר את הילדים לבית הספר, איך נעשה זאת?
העיר במלחמה, מזל שאף אחד עדיין לא נפגע בגוף, אבל זה רק עניין של זמן.
כולם מדברים על משילות, בינתיים לא מצאתי אותה, אולי אמצה אותה בסמטאות של קיסריה.
